Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 30

מזולל (נשל וכוורא) כפי יזהים, ונו« אלומה ירק ושלוה נם מניח! מלא זבחי ליג. — לך והודע להם, כי לא ללבי ניוללש הגדה והכחונים, דלהיהה, ולא ממשנוהי נמנינוה האדם שננלא נצלם תמוה, ממשנומיהס, — לא ילאהי והליהי נעקב ענוה להל ילאה, כעלייהס וילאהם על שולם לעוע והיכא דשבימא הזיקא, לא שכלי משכל הצפון לצדייןים, ננסי גואי ומההולא די ליה (עיין חגיגה י״גירע׳א), כשכלם ננהי נלאי. — ולא אשלי(וכדנלי הנעים זמילוה "אשלי אדם עוז לו נך ובו'") כאשלס, לא עוז לוחי נתולהי, ומשילוה למי לגן עדן ועץ החיים, כעזותם ומשילהם, — ולא הפלשי נהפילה נן תיייא (אחל מאמלו "ועז פנים לגיהנם, ואחל מאמי שמואל הכהן האומל (קדושין ע״א) "כל כהן שיש נו עזוש פנים אינו אלא מהם" יעו״ש) "יהי לצון שהננה עייל וילאה אל אלהיס נציץ נמהלה נימינו, והן חלקינו — מהעוז והעזים שנאומוש — זשולהך כנהוג ״ד׳ עוז לעמו ונו', — כהפלוהיהם, - לא עונשי מהנהג והמנהג, נקמהי עוג מהנקלאה "לקח עוג," להחזיק חלילה עונה לנפשי, לאכול ולשתות, ולחיוה מיי נצח, ולהיות עיני צלה נשל אחלים, לק אדלנה קלאשי להם כל היום "קמו עמכם דגלים" מההוא מחא דאתענד קול ודינול נהאוש אמת שנמצה המיה כשהוא יום, להתוודע ולהגלות כי הוא הנולא והוא היוצל והוא המחיה את כל, הוא נבל והכל נו, — ולא דלשותי לתועלת חכמה ישיאל (שימן א') ושפה הקדושה, (לפי דעתי, לא לשון ענל מלול המניל, ולול הפלגה, ולבן האלמי, נקלאה ״שפה הקדושה" — ועוד נעת ניה הלאשון, סימן א', השם *שלאל הוא ט״ש "כ׳ שריה עם אלהים ואנשים וחוכל,‘ ומכמה ישראל היא נפקב ענוה יראה 7', ,,ימה שמשהה החכמה מערה לראשה משהה מהוה מקב לשילמה," רצונם, מה שעשחה ההכמה והפלסיפיא עערה לראשם, נאמרה שהשיגו דרכי השם «מליין" גמליהם לראש הסולם לראיה השם "מליון והגבוה מעל הגנוהים, ונאמח הוא סילם רמומ ושכיח׳ סזיקא, ילא שמנינן אניסא, כ* יניס הללים הפילה, בהציצם ומהו מפגמי' או קצצו בנעיעוה, והמנוס משהה ליראת וראייה ז' אלהיס חיים, ומלן מולם, במקום ענווסנותו, — "טקג לסליסה" לרוממוהה ורוממוהו, והיא היא יראה הרוממות, כי במקום טנווחניהו, שמה מלאו לגדולתו גבורתו ונוראוהו, בהשיאה השכינה מס האדם בארן, זנאמרם מל הפשוק ,ואח דכה ושפל רוה" מגיר הכתוב שכל מ׳ שהוא מניו סופו להשמת שבינה מם האדם בארן ונו' וכו' (מכילתא מובא בילקוט שמ״מ יטי״ש) לההוודט החיבה יסירה מהאדם שנברא נצלם ודמיה, והיא שטמדס לר' טקינא שמלה וירד נשלים, ייצאה נשמתו באחד, כי יראהו וראייתו נטקב מנוה השוכן אס דכה ושפל ריח, לאיה אמת שנמצה החיה אהה היהה קודמה לחכמתו ומן, ";ה ספר תולדות אדם בדמיה אגסים ונו',״ וט"כ נם חכמתו בסכמה ואהבה ישראל לכל האדם — נתקיימה, בנפחי בה,ברוח ממללא, נשמת חיים ואהבה, מהאות אמה שנמצה החיה, שאין טוד מלבדו, ״ואין אוהב שונא,, — ,וכל מה דטנד רהמנא לעב מבד וסביבי; היפוכים,, — ואפשר כ׳ לדברים האלה החניון הילל במאמרו הנויט "הוי אוהב אה הבריות" שנברא בצלם ודמות ,ומקרבן להתירה" נשולמה ■מנוה ואהבה, ונפרוש אהבה, שאם בא לשנוא, אומרים לו "זט נ׳ אין אוהב שונא," "נגד שמא" מי שהוא נמל הגדה, ומגיד ומספר מדברים ככתבן מן "זה ספר חוליות אדס," והגיחו יספידו הוא מהשפה ולחון, לא ברוא ממללא מרוח ד' ומלתו- ״אבד שמיה" השם ״אדם" אדם נצלם ודמות, — כ׳ דלא מיסין לימה ננסתריה,ובבה׳ גיא׳, מהאות אמס שנמצא ההיה, «׳סין>" (ומיין תמניה ל״א) "הקבריה אימיה" והיא האדמה, ולא ישוב רוחו לאלהים ולאביו שבשמים,, ודלא ילין> ומשמש חהמיא קטלא חייב,* כ׳ אין לו מיהי ממיר פרא, נמניו להפס אדם, י — "ויאשתמש נחגא חלן>" רצונו, המשמשים בחכמת הפילוסופיא שמשהה ליראה ד' מערה לראשם, והכליה חנמחם בוס, נידטס שלא יזמו. וט״ב הגס וטערהס הוא "הגא סלן>" שחלן> והלך, ואין