Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 118

— 118 - ונוראותיו 5הוה ועמיד, אלא גלאוהם לדולם כי 5לע הוא, ולא ננוהלו מיצלא דע") ודעת דלכיו לא חפצו, ומכבירין מלין בבלי דעת ובלשונם ושפתם כ3דו לאל עליון׳ ולבבם רחק ממנו. ייכזבו לו, ולהאמת שהוא חותמו של הקב״ה, ודחפו לדגלי השכינה מהדום לגליו, אשל משם האמת תצמח. שהעיקל שכינת -תחתוניה, ומלוא כל האדן כבודו. — וע״כ מתוך שילמי' ודניאל, ידעו והשיגו אמיתה הקב״ה לאמיתתו, ובמקום ענותנותו שמה מצאו את גדולתו וגם לאו שדולה לא אכשול למפתחות הפנימית מסגול עיני הלב, ישאלו "איה גבולותיו איה נולאותיו", ולפי תכונתם היו צליכין לסיים בשבחי דמאלי "גבול ונאול הוא בשמים, ולכזב בהשוכן את דכא ושפל לוח, ובתאמת אשל מארן תצמח, "לפיכך לא כזבו בו" ולא סנפו לו, לפני הציבוד, כחנפי לעג, בעקימת השפמים להדבלים שבלב. — וקיימו בעצמם "דבלים שבכתב אי אמה לשאי לאמלו על פה. — ובזה ניחא שקלאו מסדרי הש״ס לירמי׳ ודניאל בהשם "לבון", כי לא מטעם הנבואה (שאין נביא רשאי לחדש ולגדוע דבל מעמה). או ע״י למודם כחוזים וצופים, בלוח ד', לטעמי הדבלים. עקלו לתקנתא הזאת, רק אדרבה, מתוך שהיו מוכרחים להיות כרבנן, הלומדים להעם כפי רומם תכונתם והשגתם, כדי לשכך את האוזן מה שהוא יכול לשמוע, ולא להכביר במלין בבלי דעת. — — ומעתה נשוב לדרשת ר' אליעזר בסיומו. "ואם לצת", בלמדך בלצנות וריקות, כתלמידי בלעם הרשע, דמטי ידיה אלישיה וליביה בעת לקחו לשונם וינאמו נאם מחזה שדי יחזה ויודע דעת עליון "לכוון היגע מאפו ופניו וזעמו, (כי חוורא כרבלתא דתרנגולא דלית ביה שירייקי סומקי — ועיין ברכות ז' א' יעו״ש). ובאמת "קול אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעת מה" מדברת ממוך גרונך "לבדך תשא" בנשיאתך על כנפי נשר לעוף השמים כי בשוב רוחה כנעוריה אל בית אביה בשמים, אז נשמע הב״ק מעוף השמים, היוצאת בכל יום מהר חולב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של! מורה וכו' נקרא נזוף וכו׳ ״(אבות פ׳'ו) — וגם חז״ל בחשבם להשבעת מיני | פרושים לגנאי חשבו, גם את "פרוש שכמי טעון מצותיה על כתפיה" (ילישלמי סוטה פרק חמישי הלכה ה' יעו״ש), והבריות בדלין ממנו, והוא ישא חטאת נפשו, מהלעג הרבה יגיעת בשר, ולמשא יהיה לאים כזה ,דברו — אשר לא תמלא האוזן מהם, —• ולבדו ישא את המים הרעים, מיי בליעי" עד דשמיט כתפיה, — אבל "לא לאחרים", והוא כלל ישראל שנעשו אחרים לו ע״י ן למודו, שלא הימה לאחד הכל לאחד (סימן בי) וע״כ נטשו אותו, ותחת | הפיתקא דנפל מרקיע, שהיה כתוב בה אמת" שנפלה בחלק וגורל בני בית ‘ ד', וחכמי אמת, ההולכים על רגליה (כבני ביתו של הקב״ה), בהקולם המוצב ארצה וכו', והמה נושאים ומנושאים עם הכסא, ובצרתם לו צר. והוא ישא ויסבול וימלט לא יצא הלך (בזוהמת עט של נחש, ואשל ננעל הדלת לפריו), מפיהקה של חיה ואדם והנחש (עיין סוטה, ב' א') ומשאת שקריו ופחזותו טמאו ובלו לידיו, וקצצו לרגליו ועל גחונו ילך, (לדברו מחציו). כי שקר אין לו רגלים, ובעצב יוליד דבלים יגעים ולקים ובזעת אפו יאכל חציר יבש, — ואחרי דשמיט כיתפה, ובלו הידיס, אשל "חד מטו ידיה ארישית וחד אליביה", לבדו ישא, את הקללות והדמעות שליש. — "ולא לאחרים" שבדלו ממנו ואשר