Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 114

114 — וכי׳ וייראו העם אה ד׳ דאודנו נדי ומושה ענדו"■ — ובהכירם בהכרת כגכיי אה הקרני אור וההוד, ונשרמומי היד הגדולה• 2' יי י׳ עליו, וכמו שנאמל "ושכותי כפי עליך" (שמזה ל״ג). אז הכילי אשל "לי דגל צול ישראל(להיות) מושל באדם ביראה אלהיה', "וייראו מגשה אליו (שה ל״ד) עד שקרבה נדברים היוצאים מנקרת הלב מקור צור ישראל — וע״כ בדורו של משה עבד ד'« היתה יראה ד' מילתא זומרתא — ויש להאריך בכללי ומימי דברים הללו, אך כאן לקצר אני צריך, והמבין יבין. ועתה נבוא לביאורה (שם בכורות מי), "כי מעי לני בליעי מלא כתא דמיא מבי בליעי וכוי חזנהו דהוו מעני אייל הני לאו ניהו וכוי אמר ליה כל דבעית עניד בהו אייתינהו מי דאייתי מני בליעי שדינהו בתוגדא אייל מלוים לי וכוי ", ונ״ל גמילה "בליעי" כפירוש התות', ח״ל "ויתכן גי נליעי שם מקום מדאמר שם בי בליעי איה ביה הלתא צלמי חד ממי ידיה ארישיה מד אליביה ובהרא דכולה מחוי בידיה לאמורא "עכ״ל, והנ״ל בהשם מקום" כי בליעי ״שהוא כינוי לבית האליל מינערפא — דיא געממין דער וזייזתייט, ונקראה "בי גליעי" כי גכח החכמה לבלוע העולם ומלואה ברוס הנינה׳ ולאתקז השמים בהפניה, — ובלשון חז״ל נקראה "בי בליעי" כי אצל חכמי אמת כל מי שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת, ובעינו הרעה ורוחו הגבוהה והנפש רחבה יורד לבי גליעי, והוא הבאר שחת, כתלמידי בלעם; המבליע׳' עם (עיין קנהדרין ק״ה), וגם בלעם עם "השלשה דברים אמרים"( שהיו בו (עיין אבות פ״ה משנה כ״א) שקר בעדותו על עצמי "ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה" (במדבר ב״ד), ועופו היה שירד לבי בליעי לעומקא דתהומא. — והנה בהיכל החכמה, היו תלתא צלמא ״חד ממי ידיה ארישיה" להורות, כי "החכם עיניו בראשו" לחזות במחזה שדי, כי כל החכמה והתבונה היא י מהשכל שבראש, וכל דבר אשר השכל, (מתתום כבין מוב, ורוח גבוהה) לא יחייבהו וישיבהו, האמונה באותו דבר לא מחכמת היא. "וחד ממי ידיה אליביה" והוא דעת נעלי "נפש רחבה" ומקור דעתם, הוא דעת הפילותק» אשר שמו ״עפיקור" נאה לו׳ שהיה כופר בהשגחה והשארת הנפש, ומדרשו הוא, כי; חכמת כל האדם ואשרו, להתענג בעו״הז, והובא דעתם בקהלת מי ״לך, אכול נשמחה לחמך ושתה בלב מוב ייניך" והאכילה ושתית היא האושי האמיתי, "כי כבר רצה אלהיס את מעשך" כי לכך נוצרת ותכלית הבריאה היתה לזה ואינו משגיח כעת את אשר כגר עשהו (וגימל דעתם נתוודע בקהלת, ובמשנה אבות שם) וע״כ "ממי ידיה אליביה" להורות נעשות האדם מה שלנו חפך, היא היא החכמה מבעלי נפש רחבה שכתבו על קרן שור, שאין להם מלק גאלהי ישראל, ניצאם נגד פני ד׳ וממידה למידה "רצוני׳ ממידת אברהם אבינו למידת תלמידי בלעם. — ״ובתרא דכולה מחו* בידית j לאמורא "והיא דעת" עין טונה ורוח נמוכה ונפש שפילה "והשפלתם זיתי; הגבהתם (תימן אי) לאשר "את דכא ושפל רוחי' והורידו נזה את השכינה: למטה. — לאמר כי גם הארך ומלואה האירה מכבודו — ובהתולם המוצג; ארצם וראשו מגיע השמימה ועולין ויורדין נענותינותם למעת מעשרה מפחים; (רצוני למטה מהעשרה מאמרות אשר בהן נברא העולם, ואשר נראו במי.