Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 112

112 — .!»?»Von Salomo« Fra דברים עתיקים. מכתב ב'♦ לידידי אחי ולעי היקר והנעלה יצ״ו. פתה נאתי למלם את כדדי׳ שהנעתתי לך זה כבר להעתיק למענך את »אמריי הנמצאים בכתיגת ידי ת״י ינ״א, ואם כי קשה עלי עתיקא מחדתא מוצא שפמי אשמור, ונתחיל בהמיום למאמרי מבי דבי "אתננה'׳ (בכורות ח' ב'), ודצוצא דמית מהיכא נפיק רוסא, רמזו בזה בלצנומם למעשה נדב ואביהו, דכתיג "ותצא אש מלפני ד' ומאכל אותם וימותו לפני ד׳," הלי שמיתתם הימה בשליפת ואח״ב קיפל הכתוב (שם) "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וכוי ויאמר אליהם קרנו שאו את אחיכם וכוי ויקרבו וישאם בכהנתם אל מחוך למחנה," ואיך יתכן זאת לאמי שנשרפו, ובגדיהם וכתנתם הי' קיים? — והשיב ריב״ח "מהיכא דעל נפיק" וכיוון לדכתיב "ויפת באפיו נשמת חיים," ומאפיהם יצאו נשמתם, כי נאמת השריפה הזאת לא הימה שריפה גמולה לכלות ולשרון) באש גשמי להגון) והבגדים, יאשר אמר הכתוב במו, הוא רק. למשל, והוא שליפת הנשמה וגון. קיים, וכמאמרם (בסנהדרין נ״ב) "שני מונוין של אש וכוי שנים נכנמו בחוטמו של זה ושנים נחונומי של זה ושרפום — והגם לפי דבלי יומי גן דוסתאי הגוף ג״כ :שרף בכ״ז מסוגיות גמלא דשם נשמע שלא היה אלא שליפת נשמה וגם דברי רינ״ד יש לפרש ואכ״מ, — "אחזי לן מנא דלא שוי חניליה" רמזו גזה על כלי המקדש והמשכן שהזיקו וחבלו לנדב ואניהו, ולהממשים ומאתים איש, כדכמיב "ואש יצאה מאת ד' ומאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת." וכאשר התלוננו בני ישראל בעצמם (שם י״ז) "ויאמרו בני ישראל לאמר הן גוענו וכוי כל הקרב אל המשכן האם תמנו לגוע" וזיהו שאלתם, היתבן עבור דבל קטן, נהיגו כמה וכמה אלפים מישראל, כדכמיב (שם) ויהיו המתים במגפה־ ארבעה עשר אלף ישגע מאות "הלוא הכלים הללו לא שוי חניליה" וההפסד שהפסידו, ומה היה החטא והעון נזה הגדול מנשוא?מי ימן והיה כל עם ד׳ נביאים כתנים ומשרתים לד' אייתי כל חד וחד געדיא פשטוה לא הוה עיילבתרועא אמרלהו איימי מרי סיתרוה היינו מנאדלא שוי חביליה "וציווה ריג״ח בזה למו שכל אחד ואחד מהם יעשה מחצלת במידת הפתח לא פחות ולא יותר, למען יובל נצימצוס להכניס אותה בפתח, ועל כי לא היו אומנים במו, לא ידעו לכוון, והיו בולם ארוכים ורחבים יותר מן הפתח, והנמשל בזה, הוא I כמאמרם על הפסוק ״זאת עשו קמו לכם מחתות אמר לתם בדרבי הגוים יש; נימוסים הרבה וכומרים הרנה אנו אין לנו אלא ד' אמד תורה אחת וכהן גדול אחד "ואת אש יבחר נו מי שיובל לכוון העבודה (ב המעלה עשן מ צ נ ו ר י ציון, ובהנמונה על אבן שמיה, והשימין, — עיין יומא'צ״ג בהמשנה; ובירושלמי שם יע״ש ונמ״א הארכתי בביאורם) הוא הקדוש לכוון ולשרת בקודש — : והצדיק מושל ביראת אלהים, "ואתנם לו מורא וייראכי ובו' (מאלבי ב׳ ה׳ וי) — וגס ענודה הזאת מהקטירת, הנתונה תחת ארון המורה ועל אבן שמית (יומא שם) האבן שתיה אשר נתפתחו נו עיני ד', בכי טוב בהטנע ועולמו) עבודה הזאת, הי^ היא העמוד המוך— ממולה וג״ח — אשר כל בית ישראל נשען עליו, כי על ידה נתאחדו מעם, בית ישראל ממקומות פיזוליהם, לבית ד', בעלייתם לרגל ובהבאת קרבנוסיהם ומעשרותיהם ועי״ז נשמרו התורה והמידות טובות בישראל. בקריאת הכהן מתמורת, שהימה נתונה