Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 107

וכחום הייום השמש תישלח חציה מכסה הענן;סור מברק .קרניה ועצם שמ;ם;טהר בלבנת ספירים שא אךם לפעלו ברנן לב שטח צעדיו;כין איש במקלו יאחז א1רח קול תורה;שמע אף זמירות ושירים. אך פתאום בםנ1ת הייום והנה בעתה סערות תימן;רעישון פנלולי סופתה השמיש באה — סביבותיה סחישבים — זאת בל זאת באתנו ה1י פראנץ מלבנו! זאת נורל עמך׳ זאת מנת חבלנו מאז המישחת עד עלית 'שחקים. ד זן ־ht : t wt * ts בעת;ישבת לכסאך הוא בם קדומים החשך בפה ארץ, ערפל לאמים שמיש הצדקה באה בחישבת אפלה v v ־ י ז זי י* ׳• 1 ־ י־ - ד מטר ממלכ1ת׳ ג1ים פרצי פרץ T ־ T I ז,- I VT רוח?גועים חתעה כל יו־שבי ארץ ועמים שתו שכרו מבוס תרעלה, Doch des Mittags, glüh'nder wird der Sonne Strahl, Das Gewölle fleucht, sich hebt das Nebelthal, Und der Himmel wandelt sich in reinen Aznr; Zum Geschäfte eilt der Sä'mann froh und heiter, Und mit seinem Stabe wallt der Pilger weiter, Von des Dankes Liedern tönet die Natur. Plötzlich kommt der Abend mid erschließet Sich mit Schrecken; dunkle Stürme toben, Titan schwindet; schwarz ist das All umwoben; Dieß, o Franz! ist Deines Schicksals Wendung, Und des Volks, das Dich als Herrn begrüßet, Von der Salbung an, bis zur Vollendung. - — Da Du Deiner Ahnen Thron bestiegen, Finsterniß umfloß das Volk und Land; Throne sahst Du wanken, Freche siegen, Und der Tugend Sonn' in Finsterniß gebannt; Schwindel brachte Bürger zu den Thronen, Und im Taumel schwankten selbst Nationen.