Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 88

88 — אסד משמיע מאומה מכל אשר העשה במקהלת׳ ומכל הערים אמר סביבותיי! ומכל מכיריהס, יהיה ברוכים! נכבדות מדובר מוי• על הן אמיתי בפעם הזאת לא אשב עוד בדד ודומם מעתה, לא איחל עוד עד אשר יפלו אחרים את כימי לאמר: כי עת שפר ועת כתוב! ובמות הנני כי רבים וכן שלמים יעידו!: ועידון כי נאמן וההון אנהו להשמיע בנחת מכל אשר נעשה במקהלות יעקב׳ יי אם לעוגת אם לרעת הכלל. והלא ידעת אם לא שמעת, קורא האהוב, גס; אתה, כי פעמים לא מעע הרעות אשר נגעו מצפוניהם והועמדו לעין כל,: אחת אחת שפו תמו מן בלהות החרפה — ומהי להפך; וגם כי אנשי מיל . בעלי נפש אשר כבר חשפו זרוע עוזם לעשות בימין צדקם׳ את תעוב בעיני; אלתיס יאדסל- עדי נודעה צדקתם לתהלה בשערים לעם הולד, הס המת גס i אחרי בן תיו מתירים במלאכתם מלאכת הקודש, ומקנאה הסיופרים והמשפרים : התחזקו איש איש כפי מעמדו ויכלהו לאמץ ברכים כושלות וידים רפות לחזק, : עבור תוסיף אמץ להחיות לב נדכאים ורוח שפלים להרים בתעצומות לשום i אבן מוסדה למוסדות שונות לתועלת מיל באפרתה, אשר בעבורם היו לברכה נפי כל עד היום הזה. — I ועל כן הנה שעתי לא אכלא גס אנכי מסער לפני עם ד׳ אלת במתלל! איש יקר רוח, חרוץ ושנון אחד המיוחד באנשים נכבדות מדובר בם ומצות ד' מלומדה בפיהו וביומי, דורש הפורה׳ והחכמה וכל מעגל מוג וחושיה אשר; גק־לתנו, הוא הגביר יששכר בער וואגןז נ״י אשר דעת הקהל נוחה הימנו, איש אשר אין גם אחד יכלה ממנו לכבדו ליקר כערכו הרב וכל תושבי העיר גם אלת אשר לא מבני ■ ישראל המה, בעזוז פאר תהלחו ׳ספרון הנה זה כמו שנה אמימה מעת אשי נקרא האיש הנכבד הלזה המאיר עיני המחכים לעצתו פה אחד למנהיג ומנהל בית הספר הראש שלנו, הבנוי לתלפיות פה בעירנו *) (Schulscctions-Präses) וכבתו אז כחו עמה, כי מעת ההיא לא כס ולא שקט מהרניץ צאן אדם על תלמי תורת אל חי ומהשיאת בכתב ובלשון למעלה למעלה, עבור תהית לכבוד ולתפארת פה בקהלתינו הקדושה בעיני כל אדם גס אשר לא בשם ישראל יכנה. וניתר שאת ויתר עז שם ושוה נגד פניו את מוסר חכמינו לברכת אזכרתס: להזתר בבני עניים — ועל פיו יבאו בל ילדי העניים אל בית התנוך לדעת לעוס את יעף דבר מאלה בלי מחיה, ועל פיו יצאו גם חנם באין כסן- הערומים אשי בתוכם ללמדם מלאכת ידים לתושיה, איש על פי דרכו ותעודתו אשר גם כי יזקין לא יסור מנו, וגס להלבישם מדי שנה בשנה בבגדים חדשים הנמנים להם מאצילי וטובי בני ישראל בקתלתנו ה״י. אך כאשי לשמע אז; דאבה נפשי, כי למכאוב לב כל עדתינו הקדושה ולדאבון נפש כל המורים העובדים בכרם בית ד׳ באמונה, כי גלה איש חיל הלזה אח מגמתו לעזוב את משמרתו בקודש מהיות עוד פקיד נגיד ומצות לבית הספר, אמרתי הנה עצור במילין מי יוכל? אבוא במגלת ספר כתוב עליו אולי אוכל שנות את עצתו מתפרד מפקודת׳ ושרתי לפניו את השידה הזאת להציגה לפניו, למען תהיה לעדה כי הוא היה האיש גלוי עינים,אשר הער את הבאר באד מיס חיים לילדי קהלמינז לרזות ממנת את צמאונס ולקחת