Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 71

71 לד3די מהרש״א וז״ל "מה שהיה קראו ריקה אפשל שהיה נדמה לו כעכ״ום «גני כוש לפי שהיה מכוער ישמור ניוהל וזה שאמר לו" שמא כל גני, עירך ייכוערץ כמוהך דהיינו מארן משיי עכ״ל, וראה נא גם ראה, ברצותך להטעות ידגרי שקר להשחיר את פני הלנן ולתת בו דופי נתת כזה דופי נכל אנשי עירינו גם גבית אביך ואחיך. לאמר שאנחנו מארן כוש, ונתת מרב פיפיות לתתס מקשן, לשאול אותך ואת איש ריבך "שמא כל נכי עירך מכוערין כמותך וכי' "רצוני אותך ישאל על דבר שפתך נשפת כושי הלומדים לשונם לשקר גס במילתא דענידא לגלוי וישאלו לך" שמא כל בני עירך וכוי. ואם התכוונת על שהוא עובד בכ״י וגם היה עובד במגד ירחים, והרי הוא נזה מעובדי כוכבים ומזלות וע״כ נדמה בעינך כעכום ומארץ כוש, הלוא גם אתה היית מעכום כאלה, ועליך כנודע לך לא נוכל לטעות באין אופן לדמותך, לכושי וחתרתי בכמה אתירות למצוא פתח תשונה לך, בשם כל בני?בירכו שתוצאת עצמך מכללם, ולא מצאתי כי התשובה (תענית שם יעו״ש) שהשיב אליהו (עיין היש' שם דייה נזדמן לו וכוי) בתמונת המכוער "לך לאומן שעשאני וכוי" לא נוכל להשיב לך (וגם אתה לא תוכל להשיב כזה להמקשן על דבר שפתך בשפת כוש) —כי איש ריבך וכל בני עיר נו מנרכין בכל יום "ברוך שלא עשאני כושיי" וגס ביום מחר בפורים הבא לקראתנו (אן> אם נכקה עצמינו, למען נדמה לך במראה, עד שלא יהיה ניכר נין אדום המלאכותי לאדום הטבע) לא נתממש בלבוש וקול כושי, "והכל ברא הקב״ה חוץ ממידת שקר שלא ברא ולא פעל רק הבריות בדו אותן מלבן (פתיקתא) — וכפי הנראה. רוח השקר המלגלג בך השיתך לאמר "כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא 'יטעה" ולרוחו של ננות שנעשה רוח שקר נפי נביאי אמאב נאמר "צא" וגס אנחנו לא נוכל להקהות את שינך רק נקראנו נגדך "צא" המשתמע למרי אנפין — באתרא דחוצפה יקגא ונעקבומא דמשיחא (שימן וי). וגם לזאת לא אחריש, אשר נבלת את פיך בהתנשאך למבקר לדברי ביאורי את מאמרם "כל המלעיג על דברי חכמים וכוי" במשלי ודמותי את המלגלגים לאלילי בית "צעוז" שקנאו וחיקו שן, באשר נפל לפומייהו(עפ״י הגורל) הפרש והעצמות, ולבני אדם הנשר, ונחפשי במאמרי (כ״י מחברת 27 זייטע 40) לא מצאתי בכל דברי לאמי שצעוז היא ע״ש "צואה" ולחינם האשימי נזה גס החכם הי״ש ראבין (בכ״י מחנית 28 צד 65 הערה 6) וגם בביאורי למאמרם "כל עת שאמר לךבע״הב עשה חו׳ן מצא" לאמר כל ענודה כעורה ומאוקת, אשר היא בכללינידנוד ע״ז (הנקראים ע״ש צעוז וע״ש צואת עבודתם לא תעשה דברי בע״הב גס שם, לא יזכר ולא יפקד שצעוז הוא ע״ש צואה וגם הדבור הזה לאמר על מלת צא שהוא ע״ש צואת, לא מלבי בדיתי ולא מפי יצא, אלא מפי שני גדול הדור, ר' שמואל ור׳ אנותו גשם ר׳ אלעזר (ירושלמי שבת פרק ט׳ הלכה אי) "צא תאמר לו ופירש בעל קרבן עדה" לכנותה לע״ז בשם ציאה) צאהו ונבלתו את שקורץ אותו עני מלך קורץ אותו פני כלב עין כוש עין קון> וכוי יעו״ש — ואתה בגרשך יפש וכוי ונהתמנרך לכמו אלה נקיא לקיא וצא לצא, שלחת לשונך לכזב ולשקר בנינל פה וגמלת "צא צא" נשחקך ודברך מחצייך, למען התלוצץ על דברת חז״ל והתורה ולגקז גם נמשה רבינו, הנשמע כזאת לדרוש בדרך אקמכתא על ניבול פה שלא נאמרה משום איש, ואשר בדית ממצייך — לבאר הפשוק