Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 69

69 ®י0ת ל' ואף הוא כשנפקחו?ניניו, הלומדה חעאתו, כמאמרם (שם) כשראה I איוג אמר בבקשה ממך שכור הייתי שנאמר (איוב נו״ו) ואף אמנם שגיתי אתי י■ יילץ משוגתי. —- ואם כי אויבי באיוב לא נתחלף לי, וידעתי גם ידעתי י?<היא לא יפקח את עיניו, לראות במשוגתו, בכ״ז נתתי לו כוח של יין, למען 1 "1עול עצמי מלהסווכח, ולהשיב לו מאז והלאה, על דברי בזיונותיו, בדברי בלע 1 יצזקר הגלוים גם לההמון, ונהגתי עמו כעוגדא דרבי ור' רוייא, עם ההוא 1 נ3יא שכור שקרן ועז פנים שאמר לו "אמך אמי ואתה בני (שגת ל׳) א״ל 1 יצ,־ך שתשתה כוח של יין שתת ופקע" ורצונם נזה לאמר אחרי ראותם, i געי1 השועה ועז פנים הזה שגלגל עינו דומה למי מלא והוא עולה נשכיותו , 3®»ת וחוצפה יתירה, מכל השועים דעלמא, וכל הרוחות שבעולם — ואף ' ייח השעות —י לא יזיזו ממקומו, כי כל רוח אין בקרנו, אז הכירו החכמים ■ 3הכלת פניו (בתשובתו על שאלתם "רצונך שתשתה כוח של יין) וגשלעועי! הידיס (נעת נעילת •דיו להכות את שכרותו נושף על שעותו, ולמען הראות I את חזיתו וקיאו גס לההמון, קיימו בנפשם, תן לשכור וישכר עוד, ונתנו לו י כית. ואפקוהו מנית מדרשם, ולפי דברינו צריכין אנו לעשות הגהה תחת ופקע > ל״ל ופקעו ויצאו נזה ללמד לתלמידהם, לבל לענות לכסיל שכור כאולתו, רק 1 להפקיע אותו מנית מדרשם, ננתנם לו כיס ובאמרה לו צא צא, למען תלין י ע«ו משוגתו כמוך — ולפי״ז אתי׳ שפיל חלוקם, מד״ת למילי דעלמא, וראיתם! (שנת שם) לזה, שנמילי דעלמא אל תען (ועיין מה שכתבתי בזה בכוכבי יצחק מחברת 19 צד 56) מעובדא דרבי כי מעונדא הזאת ים ראיה גלויה שלדברי שעות, הגלויה לההמון, גס בדבורו וחזיתו איננ צריך מענה רק לשלח אותו קוצה. וגם בהשם חמור, מעת שהאכילה חוה גם אותם מעך הדעת וכאמור, יכללו גס המה בפתקה של חוה, ומני אז הכירו החכמים נס בתולדות אדם את החמור בצורת אדם, ויש דורשין בשם הזה לשבח ויש דורשין לגנאי ולמשל החמרי ש’וולתא בפני עקרנא (תימן ד'), דהדרא ליה להר תיני לאחר ענחתלקה השכינה 'ימשוך היובל או העושין כחומרי ב״ש וכחומרי ב״ה נקראו בלשון המקרא "כתיל בחושך הולך" (עיין ירושלמי יבמות תפ״א) ונלישנא דעלמא חמול, ׳הוא ממו״ר דמתניתא, שדרשו נעלי התקונים, לאבני האותיות מראשותיו, ע״ם, "חכם מופלא ולב רבנן" הי חכם הוא בעיניו, יותר משבעה משיני עעס (הדורשין בשבעה עיני ד' המשועעין בכל הארך), ונתועה כ״ב, המשילו לחמור יצורת אדם, שקרא ושנה ולא שי«ש ת" ח לכותי, והוא ג״כ כמאמרם (ע״ז כ״ב) ״כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא עפי מנך.״ — ולא זאת אף זאת מצאנו לאיזה מחכמי אמת, מבעלי התלמוד האחרונים (שהם לנגדינו בראשוני ראשונים לעומתם). כאשל נאה תקלה אל פיהם, היה מרגלא נפומייהו המאמר "אם הלאשונים כמלאכים וכוי (עיין שבת קי״ב ב׳ ונ״ר פלשה ת׳ וירושלמי שקלים ®"ה ה״א) ואס כי גם זאת ידענו, שבדברים הללו, לא ללמד על עצמם יצאו כי חלילה מהם למחול או לחלל כבוד רוחם, ולחת דופי נו, אלא ללמד על ליי דורס דבצר לבם, זזה דרכם היה בקודש, בתוכחתם לדורם, אז מפני השלום, כללו גם את עצמם בחעא דורם, והיו אומרי וידוי עם הצינור — וניצאם ללמד מל עצמם לא יצאו אלא ללמד להכלל. — והנה מה שאמרו המה נענותנותם