Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 40

40 סעדי הזה היה ג״כ קשור(ירמיה בי.); והזכיר(ישעיה ג׳) הקשורים אצל גרזי הכפש והלחשים, ׳שבולם היו מיני קמיעות לזכרון דודים ואהבה. ונקראו קשויים בעבור שהיו קשורים על היד השמאלית נוכח הלב לאזכרה אהבה נבל ל* ונפש• *) ועתה תמוך וסמוך על ההרגל הנודע הזה אמר המחוקק בדרך מליצתו• אחרי אשר פתח מצות יחוד השם וקדושת שמו במלות: ,ואהבת את ה׳ אלהין בכל לבנך ובכל נפשך, ורחשו לעיניו מנהגי קשורי עדי עדיים לזכרון אהגה הלב והנפש דשא את משלו ויאמר: דברי ת׳ אלחיך תשא על זכרונך כאלו היו עדיי אות וקשור על ידיך ועוטפת — היא מין ענורת הראש (עיי( בהערה למעה) כדברי החכם יש״ר בראיה מן המשנה — נין עיניך והיא ממש דוגמת שימני כמותם י על זרועך, דברי העלמה חולת אהבה. הרמזים אל עדי זכרון אהבים שהיה אות או קשור או חימם. וכי הדמיון עם למ״ד אמת היא בשמיש הזה, כי גם שם היה יכול לומר: שימני למותם על זרועך, בי מצינו גם בשימוש הלמ״ד על הבנה בדרך מליצה כמו: הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהיס,. והציגני למשול עמים ותופת נענים אהיה, והיית לנו לעיניס, וכיוצא בתם• ושרש קשי ירב לבוא על הבנה מושרית ורומנית כמו: המקשר מעדנות כימה והיו הקשורים ליעקב, ותקרא קשי קשר, ונפשו קשורה בנפשו, ובדברי המקובלים: קושר כתרים לרבו וכוי. ומה נעימה א״כ — מלבד הענין הנשגב המניא יראה והשתוממות בקרב איש ולב עמוק — גס מליצת הכתוב הזה. המדמה כנסת ישראל לכלת אהובה (כי רק בכלה נמצא שם קשור לעעם שאמרנו) נושאת בזרועה חומם מכנית זכרון דודה ואהבתה אליו בכל לב ונפש (שעל שניהם נופל לשון קשירה מליציית בעברית). ובמליצה זו בעצמה השתמש גס ישעיה באמרו אל כנעת ישראל: "כולם כעדי תלנשים ומקשרים ככלה" (ישעיה מ״ע). *)ולא לנד חברו קשוריס כאלה למזכרח בי אס נס הפקיעום גבסוניז קעקע בנשלם, לדוגמא לאה ראזענמיללער בספרו "אלן הקדם" ח" ר בסופו, ומיבאעל־ס שם ועוד לנים מסופרים'’חדשים גס ישנים המעידים כולס פה אחד, כי עד היום הזה המנהג נץ בני קדם לנווה נזרועוחיהם נידם הימניח או השמאליח עי׳ דש! Henna כהונה זכרון. וגם נהגו לכחוב דברי מזכרח הקדושים להם טל פקוח נ״ר או קלף ולחבק נץ עיניהם על המלח. ונש* העלניאים או ה ני דואינים חורצים נתחע מיני אותוה דברים נזרועותיהס למזבלה עולם ט״ש. וכן הדבל נע וטפח (שהיא מלשון TÄtovirung). ומספר לנו!Russe מנקיעוח־ו נעלב, כי עוד היום המנהג אצל הערניאים כי ישרעו נששל חנניה היכלים ועלים קדושים או ציורים מכובדים ואהובים על היד או,הזרוע, וגם ישימו איזו פון לזכלון נין העינים או על גנוחן או חחה העפעפים, וזהו: הן על כפים מקוחין (ישעיה מ" ע ט״ז). וזה ג״ב כוונה: "זה יאמר לה‘אני וזה יקרא נשם יעקב וזה י כת ו נ ידו לה' ונשם ישראל •כנה (שם מ״ד נ'). והעיר חכם אחד נ׳ העבו״ס נהגו לחתום שם אלהיהם על נשלם בכהונה קעקע. ולפי הקושר liliodigiui נהנו הרומים לקעקע על נשר העבדים את שמות אדוניהם. ובעין שאמר (יוחנן ג׳ ל״ג) המקבל אות עדותו וזהים ני אמה הוא האלהיס. וזה היה התו (יחזקאל ט') לד"ק. אן כ״ז היה בזמנים האחרונים, לא כן נימי משת נאסר הדני משום בחוקותיהם לא הלכו. ואמר בפירוש: ושרט לנפש לא החנו בבשרכם וכתונת קעקע לא חסנו נכס אני הי. (ויקרא •“ט כ״א) וד״ל נמלה לנפש: לזכרון אהבה איזו נפש כפי המנהג «“<,