Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 39

לאכיל לחם נמאק ונאלח, היינו בידים שאינן טהורות — כהוראה טמא גב״יי ש״מ שדרך ארץ נותנת, ואולי גם בפירוש נצטוק ליטול ידיהם לטהרה הלחם, כי התוכחה אינה מצוה, ע״ד החול המליץ נפסוק: ישא ה׳ עליך גוי מדחיק אשר לא תשמנג לשונו, שלכן מחויב — או לכל הפחות מותר לו — כל איש ישראלי ללמוד לשונות הגוים להקל מעליו התוכחה הזאת ולא לקיימה, כמי שלא נצטוינו למנוע מהעביר משרק על שערנו למען קים מצות התוכחה: ינכה ה'!שחין וגוי — ובאמת בואו ונחזיק טובה למוני התרי״ג מצות כי לא הכנישו גס מצוות כאלה במספרן < שימן כ'. נותח ברכת הציצית לדעת ריא״ס: להתכסה או ללבוש איננה מוטעה כ*כ לחרוץ עליו המשפט: כל המשנה ממטבע וכו' כי נם המטבע להתעטף אינה רכזנה על פתילי ציצית וגדיליה שלא שייך בהם עטיף כלל. והאמת כי בשגרת הלשון נוכל לדבר מהציצית כמו מכל הבגד, כידוע שלרוב נקרא הכל ע״ש החלק — וכ״ש אם הוא החשוב בכל מלקי כולו כמו כאן — כמו שם חודש בעבור נתח העת בראשיתו שבו מדוש הירח, וכן שבה לשבוע כולו בעבור שם מלקו בשופו. וגס יוכל כעי משפט הלשון להיות "קר הנשמך כמו "ואני תפלה" תחת "איש תפלה" וכן כאן הסת בבגד ציצית. יתריא״ס לא בא אלא לומר כי מטבע להתעטף מורה ששנו הכל כפי העולה על רומם באין טעם ורוח נכון. סימן כ״א. טוען החכם יש״ר נגד הריא״ס בסברתו כי אות היד וקשירה השוטפת היא ע״ד מליצת הלשון לכד, שא״כ למחר יאמר אדם כי נס מצית המילה היא כמו: ומלתם את ערלת לבבכם, או כי המובן בצווי: ועניתם את נפשותיכם הוא כמו: ונפשו עליו תאבל, עכ״ל. במחילה מכבודו הרם והנשא, אין הנידון דומה לראיה, כי במצות מילה מסופר דברים מעשיים: אברהם מל את יצחק בנו ואת כל ילידי ביתו לשמונת ימים, אנשי שכס היו כואבים ביום השלישי למילתס ונחלשו לעי חרב ע״י שני אנשים, צפורה כרתה את ערלת בנה בצור ותקרא מתן דמים למולות, יהושע תלל גבעת הערלות, וכדומה למינה; כשגם הדבר הוא מן המפורסמות והידועות לא לנד לעם ישראל כי אס גם לעמים אחרים היותר קדומים, משא״כ הכא יפה אמי תדיא״ס כי לא נזכר בשום מקום לא מצוה ולא מעשה ממנו. ובאמת גס ניו״הכ היינו יכולים למרשו ע״ד המוסר והמליצה, לולי מצאנו (ישעיה נ״ח) שנרדף תמיד פעל ענה עם צום ואומר שם: ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע. עוד שם: "שהרי הקשירה על הידיס לא תרמוז נשום אופן על שמירת הדברים בלב״ — הלא הריא״ם לא אמר כי אס ולאות על ידו היינו בכל מעשיו. עוד שם: "ומאמר זה אינו דומה אל שימני כמותם על זרועך כי שם נזכר כפירוש משל החותם ונא נב״ף הדמיון משא״כ כאן" ולפי דעתי גס כאן שם אות הוא שם עצם (דענקמאהל טאליסמאן) נודע אז במוחש הרגיל להיות תלוי לנוי וגס לאזכרה נין השדים (ש״הש א׳ י״ג) או ניד השמאלית (יגס חז״ל ידעו מזה ע"כ בהגשימם המכוון צוו להניח על יד השמאלית נדרשת , יד כהה) לעומת הלב, או אולי על אצבעי הזהב (גאלדפינגער) שנקרא כן נעבור התרגל לשאת טבעות זהב למזכרת אהבה וידידות על האצבע הזה ביד השמאלית המכוון בקישור גיד אמד עם הלב לדעת סכמי הטבע• ושם