Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 23

23 יפגע לעי מדוע זה י לשוג, בחי, אסרת V ומי היה לך לפינים בלכתך בדיך באישון לילה ואעלה? ד׳ המוב שלס מלאכו לנחומי הדרך לפני. "לו ידעה, תמתי יונתי, אמרת יוכבד, איכה בנפש שוקקה לקראת בואך צפיתי, והרגעים כימים בעיני נחשבו. אל תאשימני אהובת נפשי אמי יקרתי, אמרה הנערה, הן גם אנכי הואלתי לשום עוד ערם נעות היום לדרך פעמי אולם רעיותי הנאהבות העתירו עלי אמרים, פתוני בנועם מדגרותיתן עדי יכלו לי, להתמהמה עוד בחברתן מועדים תפורות, ולו לא דאגתי לך יקרתי, כי תעצוב אל לבך אם אחדל לבוא הלילה, כי אז התעלתתי עמהן עד אור הבוקר. ״ומה ראו עיניך היום? תפרי נא לי, ומה אמרה יתכה, עת ראתה כי אין פני הולכים עמך, ההיטב חרה לה, יען כלאתי רגלי מבוא אל המשתה ואל השמחה גס אני? ״עד מאוד", ענתה הנשאלת — היא, אמרה ׳תכה — כנפש אהבתיה, וכל מעייני אך בה "תלה, היא, אשר בהצלחתה נפשי צולחת, ובצר לה גס היא השתוחחה, היא תחדל מבוא הנה להגדיל ששוני, יען׳ כברת ארן בינה וביני! אולם אנכי בלשון רכה כל אשמת ממך גלותי, ואת תלונותיה השמתי עד מזעעה נהה וחמתה שככה"! ומה ראו עיניך היום? תפרי נא לי, למען ישמח לבי גם אני. העלמה אשר עמלה לה בכל עת למדה בשמחה את פני אמה, הקודרים מני ענני דאגה ועצבת כל הימים, שמחה מאוד בשמעה הדברים האלה, ולא בוששה אף רגע להפיק מאויה, אולם לא הגידה לאמה דבר מכל אשר קרה לה בדרך, ואת האגודה אשר יתדה לעולם, כי כלימתה תגרה במוחם צר את דל שפתיה, רק מכתה כי לימים לא בגירים שוב ישוב אהוב לבת אליה וכל תעלומה יוציא אור. "הרגעי בתי. אמרה יוכבד, נבר השמעחני דיי! הן ברכיך משלות ונפשך עייפה ויגעת כח, לכן מושי נא לזרועות התנומה לנוח ולהנפש מכל המלאה אשר מלאתך בדרך. — כן דברת אהובתי J ענתה הנערה, וחשק לאמה ותעל על ערש יצועה — לנום ולישן? האהבה לא תתן לבעליה שנה, למען לא ישכחו אותה אף רגע — כי אם להתעלס בעת דמיונה עם רצוי נפשה, אשל הדרת תמונתו מול עיניה נצבה, וקולו הנעים אזנה שמעה. — חושך ואופל אפפוה, בחון אישון לילה, השמים התקדרו בעבים ואין כוכב זורח ובבית הנר נדעך, חדל תת להב, אך בקרבה נגה אור, ותעופה כבוקר לה הופיעה. — כאשר תדשא האדמת ירק דשא, ורבבות נצנים ממעיה יצאון, עת שמש האביב יחל זרות, ככה רחשי ששון וניל אין ייספר עלי תלמי לב תרצה עתה יציצו, עד כי צרו קירות לבה מהכיל אתהם, כמעט כרעה נפשה תחת מתק סבלם, כי שמש האהבה הנצה נעריפיה. האח! מי יתנך כעת לי, רבקה רעיתי! אמרה מרצה פעמים רנות, מי ימנך לי, חמדת לבי, לשפוך נפשי המלאה אל נפשך, ואמצא רוחה!-מרצה חמדתי! אמנה יפה אף נעים החלום אשר מחלומי? חלום אהבה, אשר בכל תענועי החיים אין ערוך לו; אך מה תשתוחח עליך נפשך בהקיצך! מה ישבור לבך בקרבך ועיניך ימלאו מים, עת הזמן — צר ואויב משחית ומחבל, אשר ראשית כל שממות מלדינו מלידה ישכל, ומבחר׳ תקוותינו עלי המשבר ימותת ביד חזקה מנועם שנתך יעירך! לימים לא כביר? הה, עלמה עניה, לבך לא ינבא לך את אשר העת תרה ללדת, ועיניך לא מזו עוד את כוס התרעלה