Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 19

וגנכולוה ונראם המנה, ונעלו ככניאומו ממנו, ואל! ליו למ"3ג מגילם מל ל' יהודה ור' יוסי בעלני כעמים, הוא סגקסו ל׳ מאיל ול' כמן להולידו מכסיאוסו, כדמפויש נעוף יהוליומ, הוא אניו סל לגנו הקדימ, הנקלא ל׳ יהודה הנשיא, כדמפילש בפרק הסוכל אס הפועלים. ובנו סל לבנו הקדום מניהו הנסיאות אמריו היה שמו ר״ג, כדמפורס בפרק אחרון מל כתזנוס, ור״ג אומר עמה לך רב ששנינו כאן הוא בן בנו של הלל, ור״ג הזקן היה נקרא, ושמעון בנו דכל ימי גדלתי בין החכמים הוא רנן שמעון שנהרג, ומה שקורהו (ש״א שנקרא כאן) שמעון (ס״אל בלא סמיכה), ים לומר מעד שלא נתמך אמר דבר זה ונתקבלה בעיני הסמידים וקבעוה בשמו, ואע״פ שנסמך אסרי כן, משנה לא זזה ממקומה. וכיוצא בדבר שנינו בסנהדרין ע׳ היו נודקין, מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ופירשו בגמרא שהוא רבן יוחנן בן זכאי אלא שבעודו תלמיד יושב לפני לבו אמר דבל זה, וניאומה לרבו וקבעוה בשמו, ואע״פ שנעמך אסרי כך, משנה לא זזת ממקומה, שכיון שנקבעה נקבעה. כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, לא מצאתי ילא למדתי מהם שתהא מדה יפה באדם יותר משתיקה, שמעליבין אומו והוא שותק, כמו ששנינו הנעלבין ואינן עולבין, שומעין סלפתס ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (ס״א ל״ג יו״ת), שאינו עומד וחוזר ומוציא דבה על חברו שני ומוציא הוא כסיל, וכ״ש אם מוכיחים אותו, שני אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, וזהו שאמרו חכמים מלה גסלע משתוקא בשתים, וכן הוא אומר גס אויל מחרים חכם יחשב, וזהו שאמרו יפה שמיקה לחכמים, ק״ו למפשים ולא עוד אלא אפילו בדברי תולה יעה השותק ועושה, מן הלומד ודורש בדברים (ס״א ברבים) ואינו מקיים. ולא המדרש הוא עיקר, לא זהו עיקרו של דבר שיהא אדם עסקן (ס״א שיהא כל עסקו) ללמוד ולדרוש, ולא לקיים. אלא המעשה, כשהוא משתדל אף לקיים לשמור ולעשות, לבד הלימוד, הוא עיקרו של דבר, כדכמיב ולמדתם אותם ׳שמרתם לעשותם; אבל מעשה בלא תלמוד ותלמוד בלא מעשה, תלמוד גדול, לעי שאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד לפי שאין לו מהיכן ילמוד, אבל התלמוד מניאו לידי מעשה וכמו כן שנינו בשלהי האשה נקנית, שנשאלה שאלה לפני רבותינו, מלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר׳ עקיבא יאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אמנם יש לומר כאן ללמוד כאן ללמד, ללמוד לעצמו גדול תלמוד, ללמד לאחרים מעשה גדול, מוטב שיעשה מעשה מצוה משילמד לאחרים, כדמפורש בסוף פרק ד׳ אבות נזיקין. וכל המרבה דברים מביא חטא, ואין צריך לומר בדברים של גנאי, דבלא רבוי מיהסר ניבול פה, כדאמרינן בפי בתולה נישאת, הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכני וזהו דאמרינן במגלה, כל ליצנותא אסירא, דנינול פה בין ברב בין במועט; אלא אפילו רבוי דברים של שבח אל ירבה, כאותה שאמרו חכמים אל יסער אדם בשבחו של חברו יומר מדאי, שמחוך שבחו בא לידי גנותו, וכן הוא אומר ברב דברים לא יחדל פשע, ואומר וקול כסיל ברוב דברים. רכן שמעון וכוי העולם קיים. על הדין וכוי? ר' חנניא ושוי רצה המקום וכוי: סליק פירקאז