Kokhve Yitsḥaḳ · 1864-01-01 · 30 (1864) · p. Seite 15

— 15 — אליה הבאים עמה גברים עם ושלמים הם אתה, והגר הגר אהה אי אשר 5®ל עליה ויתלונן בצלה לא יירא מעושק וממתתה קרובה ולא יגור ולא ירום מפני כל בלתי מפני ה׳ לבדו. והנה גור יגור הוא מלשון מורא ופחד כמו לילא כעת אויב אגור (דברים ל״ב, כ״ד), אפס מאותי הוא נשוא, מי נר אתך היא מלשון הגר הגר אתכם (במדבר ט״ו, ט״ז), עליך יפול מענין ונפל על הכשדיס (ירמי׳ כ״א, ע׳) על פני כל אחיו נפל (בראשי׳ כ״ה י״ת) והוא 5ו ש א המאמר, ושעורו בהגדה פשונוה: הן מי גר אתך עליך יפול גור יגור אפת מאותי. ויען כי גור יגור אפת מאותי הוא הרעיון הראשי ותכלית המאמר והנושא מי גר אתך הוא בלמי נודע ויהי׳ מי שיהי', לכן הוא מצחות המליצה להקדים הפעל לנשוא והנשוא לנושא כמי תמותת רשע רע (תלים ל״ד כ״ב) יאלף עונך פיך (איוב נו״ו, ה') ודומיהם *) ויתורגם: Ja, fürchten wird Nichts außer mir, wer nur bei dir wohnt und sich bei dir niederläßt. וכל המקרא הוא איפוא מאמר אחד אשר נהפכו עליו ציריו במתכונת המליצה ועל מקומו יבא בשלום ואמר שכלה הנביא את ענין השלום החפשי מכל פחד ומחתה הוא נותן תבלין לדבריו לאמר כי יוצר הכל הלא הוא אדון המשחית והמתבל אשד יתהפך ניד היוצר כחומר חותם, ואס מפי העליון לא תצא הרעה אין אדם שליכד ברעהו להפיל עליו חבלי אימתה ופחד או להניא מורך בלבנו, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח והי' כלא היה. .II כי יש לען תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל אם יזקין בארץ , שישו ובעפר ימות גזעו מריס מים יפריח ועשה קציר כמי נגוע. יגבר ימות וימלש ויגוע אדם ואיו. אזלו מיס מני ים ונתר יחרב ויבש יאיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם. (איוב י״ד, ז׳ — י״ב) המבארים הבינו בענין הזה שני דמיונות, כי בהחלה ידמה המלין את האדם לע׳ן השדה ואמר בי יתרון לען מן האדם ומותר האדם אין, כי לעץ יש תקוה ותקות אנוש תאבד, ואח״ז ידמה אותו לים ונהר ויאמר, כי כאשר המיס אשר אזלו מני ים לא ישונו עוד לאיתנם, ונהר אשר יסרב לא ישוב להיות נחל נובע, כן האנוש האנוש אם שכב לא יוסיף קום והמהלך בארצות החיים. והנה כל איש אשר יש לו חיך לטעום חין ערך המליצה ודרכה בקודש יבין וידע כי דרך המבארים נזה לא יתכן משלשה טעמים: א׳ כי עקר הדמיון השני הלא הוא חסר מן הספר, ולו עשה המלין את הים ואת הנהר לדמיון חדש, כי עתה לא נתן מגרעות לדבריו וצייר אותו כאשר צייר את דמיון תען לאמר, בי אמר אזלם וחרבם לא ישונו, וזאת גס משפט האדם עת תקות חוט חיתו תנתק לשנים ויכלה באפס תקוה. נ׳ הלא הדמיון הוא נגד הטבע והאמת, כי מפאת הטבע המיס לא יאבדו מני ים ונהר לא יחרב וייבש כי אם לעתים רחוקות כנודע. ג׳ אם כדברי המפרשים הלא הדמיון תשני יחלש מאוד בערכו אל הראשון, כי בדמיון הראשון אמר כי הען הצומח נעלה יתר עוז ועצמת על האדם החי והמדבר, ובדמיון השני אמר כי הים יחרב והנהר ייבש ובמות אלה ימות האדם מבחר הבריאה ועת ופגע יקרה I (* Bgl. Ewald, aussiihrliches Lehrbuch der hebr. Sprache %. 301 a.