Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 3 (1846) · p. Seite 41

41 ״רקה מכל אבוא שמה,— י לבו יסער לא יקום לדממה רעד בקרבו יאחזהו ולמלך בלהות יהדפהו, ובאימת מות עליו נופלת ישיב את נפשו—סוגה באולת. לעזוב מגורו בא עתה יומו, מאומה אין לו להביא למקומו, נפשו בקרבו תשאל תאמר: ״הלזה שמני? "באכול ושתות ^^רמית; ׳,ובעדי מאומה לא עשית! המטמון. אין זה כי אם רעי לקחו! רק לו לבדו גליתי מקומו: אך מהר אשיב לו גמולו ברשת טמן תלכד רגלו! בבוקר פגשו וישאל בשלומו "השלום לך? אהובך אני קרא למולו"— אל כן אשמתך "למען כמוני יגל לבך¬ " בבשורה: כי שד׳ ברכני! "מאת כסף שניים א־ספתי במשרים, "ומחר אצא בעוד נשף בהרים "אוסיפם על מטמוני ביער!" כזאת שמע הבוגד הבער וילך אל מקום המטמון באישון וישם שם את הכסף הראשון. בבוקר בא האיש ויקה מטמונו — זיבז את שכנו וישמח בהונו. איש ישר עשה באמונה פעלו קבץ מאה כסף משכר עמלו, מפחד פן יפרוץ גנב בו פרץ טמן מטמונו ביער בארץ; אך לאיש לא הגיד מאומה כי הטמין כספו שמה. דק לרעהו אוהבו' ושכנו גלה פעם אחת מצפונו, בשוטו מבטחו בעמיתו כי לא ישלח יד בחיל עמיתו. לימים בא לראות מטמונו“ ומייספר, מי יגיד יגונו, במצאו בור רק ואין בו— בדאבון נפש הלך לביתו, ובשכבו בלילה נדדה שנתו; ״הלזה מנעת׳ — אמר בלבו ״כל טוב ממני! —ועלה ברוחו: 2 **