Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 3 (1846) · p. Seite 14

14 ללקק אחרי אכלו ׳!!לרוות צמא1נ1. ו_יךא את צלמ1, ולבלב אחר ח *שביו ,!ירע בעיניו׳ וגם ׳לנתחיו הו/אוה לבבו, אך פיהו בפתחיו, גם בלעיו נ?ל מגריוניו. המליצה. 1 הכלב הוא החיומד ותכובת׳ו, בלתי ע\מךו.עם חלקו ומנתו׳ ולבלתי הקהה את חצי תאותיו, *) חיומד ומתאוה גם חיל.רעהו; ןגם ןכושיו יאבד וקביבהר. — ראפאעל ותכניתן־.(Nach Kleist) בבא המות לציר מהיר להמיתיו, עמר משתומם בראותו תךניתו, *■* לא אמנע מתן קורא נעים פרי עשתניתי 3פי' מאמר חז״ל: אין אד0 מת וחצי תאותו בירו יש לו מנה וני׳(ועיין מהרש״א סס.) והנס לרמאי נראה נוונס אוזרת נמאתר הזה. ידוע לנעלי לשון י שכל דנר המזיק I הן נוסי' והן רואני׳ יכונה נשס חין, כתו חן שמונו לאונס, עד יפלוז וזן ננדו - ודני® דומיהם, וגם הלועז יכנה חולי אהנה נשס חן. והנה החומד ותתאוה אשר אי1 מעצור לרוחו לכנוש את יצרו הרע הזה, חצי תאותו תמיד 3קרנ לנו ישנא' כמסמרות ננוועיס, ומכאיניסאת נפשו וגופו כסלון ממאיר. ואשרי האיש, התנאי את השאור הזה שנעיסה! ואחד תני אלף ממתים מחלד המוציא החן הזה מלבי* וזה לדעתי אמרם: אין אדם מת וח^י תאותו בירר, נידודייקא, כלומר שאיאי תחונים נלנו, כי הוא תמיד נלתי שמח עם חלקו ומנחו! יש לו מנה מנקש מאתי0 ולס׳ז אין מקום לקישית המפרשים.