Kokhve Yitsḥaḳ · 1863-01-01 · 29 (1863) · p. Seite 50

— 50 — המולה ויושבי על מדין תבולך אשת מן הזאת, חללו שמש יענעא בין הכוכבים אחלי בא שמש לחל. — לד 74 "חלום המולדה" מהחכם המלין געל "שירי שלומית" מוה״למ זיידמאן נל״ו. מה לב חין עלך השיל העמוק והנשגב ה)ה! — ■מתוקה שנת התולדה העיפה מעבודתה הקשה אשל העביד אומה אדוניה להלביש עני האדמה צנעי לקמתיס בימי האביב, ולהולידה ולהצמיחה מזון כל מי בימי הקיץ, והנה תחה שוכבת ביצועה הלפוד על שמיכת שלג וכפול, וזוכלת את ימי נעוריה עודנה באבה, חולמת מן נצני חמד וציצי פלחי הוד. והנה ולידי החלום הזה: צעצועי קלח כפולחים יעלו נצה על פני זכוכית החלון —י אביב ותחיו קין ומולן) תאומים יציצו — לאות על נכאה לבב הולך חשבים גלהנוי נגוהות התקוה! — צד 96 חזיון החכם מנעים זמילות הל״מ שמחה לאגענעל נל״ו. שיל מעולה ולו שם בשלשה, בחומלו: שפה יפיפיה מעופפת על כנפי דמיון נשגב, נצולהו: לולאי המלחים משולשים ומשולבים איש אל אחיו בשישרות חן, ובתכליתו: להציג את החתידה באלצו עלומת עליה 3ושת. בקצה תוכן ענינו נגעתי גם אנכי במכתב. אשל לפני קפלי "בן אוני" המלין הזה הוציא לאיל בימים האלה ח״א מקפרו "עת הזמיל" הכולל העמקות עבריות משירי שיללעל הנבחלים ביתל שאת הדמיון וביתל עז ההתפעלות. ההעתקות האלה שובות ונכוחות וביחוד נעלה ונשגב דמות רב החובל הוא האש בשיר הפעמון, אשל כמדומה לי שנדפת כגר באחד הכ״י בשם "התבערה," וכפי ההוגד לי של אותה המעמיק אחרי שאון תואן ביקוד אש בעירו לעמבערג, בעוד חם הגיג רגשי לבבו, כי אז יצלח רוח השיל על המעתיק ויפעמהו ברוב אונים, כדבר הרמב״מן ז״ל בהקדמתו להעתקת p' תהליס. — צד 105 "הפרידה" מהמלין הל״ר אהרן כהן נר״ו, והיא מתארת בשלד לשון יפה . את ימי עניו ומדודו ■של הפילותיף בלוך די שפינוזה כאשל גרשוהו אחיו מהתהפח בנחלת אלהים. — צד 112 "לתיתי דמעה" אשל דלפה שירת החכם נעים זמירות מוה״ריל שפעללינג נר״ו. שירי המלין הזה מצוינים ביפי הלשון ובנועם הדמיון, מדברו עוז והדר, וקולו חוצב חשמלי בזק. — צד 126 מכתב יקל מחכם אמד ושמו מתום בעופו בל״ת מנ״ן, ומביא השערה נכוחה ומרוצה ע״ד הבקור המפשי בדבר עממני הקעורה, כי היה ביניהם גם תם המות י) אשל למד 9) משל״עה 9) אשל גדל על ברבי ’) ואולי הוא ה ח לבנה, ויהיו זה רמז חז״ל לדמות החלבנה אל פושע ישראל ע״ד אמרם ז״ל "זכה נעשה לו תם חיים לא זבה נפשה לו תם מות" (יומא ע״ב) וכן "למימינים בה המא דחיא למשמאילים גת תמא דמותא" (שבת פ״ח), ולקחו א״כ המבעא הזה ממעשה הקעורה שהיה בה תם חיים לזכאים ותם מות לחייבים כמעשה קרח ועדתו. ע״כ הזכיר שם (שמות ל,) "התמים" שתי פעמים ונתקשה הלא״בע בדבר ע״ש 8) הרב הגאון חיד״א בעפרו דבש לפי אות חכמה חשב בין החכמות החיצוניות שהן פרפראות לתורתנו גם "חכמת אומנות שדרך בה אפלעון בתיקוני אכילות ומזגים ומזה נולד חכמת מרקחיס וצריכת להבין ע ע מ י קרבנות מנחות ונעשית ופעום הקעורה."