Kokhve Yitsḥaḳ
- Journal
- Kokhve Yitsḥaḳ
- Volume
- 17 (1863)
- Issue
- 29 (1863)
- Date
- 1863-01-01
- Page
- Seite 15 (sequence 17)
- Language
- Hebrew, German
- Belongs to
- journal issue
- OCR quality
- 66% known words query
- IRI
…/4785731-4787844-6613316--2778-4787861- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
עליי שמיתתו קרונה לבא (ש״א יום גריש הכי: משניות שכתוב נהן ודלא ילין קטלא קתמין, הכל קוקמין ונו׳). ואית משכיות דגרתי. ודלא ישפר, מי מאינו משפר בתלמודו להבין דנר מתוך דני, ושלשתן לשון אחד הן (ת״א ל״ג מן ואית). ודישתמש נתגא חלף, ושנשתמש בכתרה של תורה שמתגאה ומשתחן על בני אדם ומראה בעצמו כתר (ש״א שמתגאה ומשתכר, מעצמו ומראה לבריות) לכבדו בשביל כבוד תורתו, חלף, נערד ועובר מן העולם, ולא יאריך ימים כלל אשר איננו ירא מלפני האלהים, שאינו עותק בתורה לשמה, אלא ליהנות (ש״א להתגאות) עצמו, שכן מצינו בנדרים בפרק קונם יין שאיני טועם, בר' טרפון שבא מעשה לידו והיה דואג על דבר זה בל ימיו. ועוד יש לפרש המשתמש בתלמיד חכם שנטל כמר של תורה, חלף, שכן מציכו בנדרים שנענש אברהם על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שני וירק את חניכיו ילידי ביתו. יעוד ק״ו, שהרי תלמידי חכמים הן כלי תשמישו של מלכו של עולם, ומה אם מלך גשר ודם אין רוכבי ן על אותו ואין משתמשין בשרביטו, המשתמש גטכתיתי מלכו של עולם על אמת כמה וכמה שחייב מיתה. ואע״פ כן אמרו חכמים לישתמש אניש במאן דתני ארבעה, ולא לישתמש במאן דתני שיתא (ת״א ל״ג ה״ת, אלא: ולא נמאן דמתני ארבעה). ובברייתא שנינו ודאשממש במגא חלף, אבד ואזל ליה, מלמד שכל המשתמש נשם המפורש אין לו מלק לעולם הנא. אי נמי המשתמש בכתרה של תורה חלף, אין לו עיד שכר חורת שהרי קבלו בכך, שהרי מכנדין אותו (ת״א ל״ג מן אי נמי). .Rabbiner in Euwomowitz ״״״ מכתב. שלום לך ידיד יקר! כמוצא שלל רב שמחתי בקראי מכתבך היקר והנעים יען ראיתי מתוכו, כי עוד עזה אהבתך ללשוננו הקדושה, וכי כל הרוחות המדיחות הגוברות בזמננו אוהב חדשות הזה לא יזיזו אותך מאהוב אותה כמאז ומקדם. האח! מת מאד נבדלת מרבים אנשים אשר כגילך, המעלימים עיניתם בבוז ולעג משפת אבותינו ומכל אשר נכתב ונדרש בה מחכמי דור ודור, מת מאד נבדלת גם מרבים מאלה היושבים בארן אשכנז ונקראים רבנים ונשם מורי דרך לעם ד׳ יכנו, אשר יפנו ערף לאם הלשונות ומראשית השנה ועד אחרית שנה לא יעלו על לבם להלביש לפעמים הגיוני רוחם במחלצות שפת קדש כאלו הוא מ״ ו נגד כבודם ונגד יקרתס חלילה — ומה אומר מאלה הרבנים צעירים לימים אוהבי הראמאנטיק, אשר כאשת כקילות הומיה בל ידעה מת? הנה בתם לא מעט משפר האנשים, אשר בכל גנה לבם ורום עיניהם — ובפרט אם נתנה המשרה על שכמם לשבת נקהלות גדולות על כקא הרבנות — לא ידעו שפת עברית (רצוני כאשר יבקש מהרב) ולא יבינו הוד יפיח וחין ערכה ואין נכח ידם לכתוב אף שורה אחת כתקנת כפי •צחות הלשון יטהרותה, יען מה? יען מעולם לא שמו עיניתם על למוד הדקדוק ובעוד שלא ישכחו לקנא קנאת שקר למנהג ישן נישן אשר אין יתוד ישיש לו לא בתלמוד ולא נפושקיס ולעורר מלחמה עליו נין אנשים אוהבי שלום ואמת ולהלשינם בלשון מדברת גדולות בעיני היושבים בשאות למשפט