Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 107

107 וי; לנס ברב חכמתם דה,« לעלות אל הל מרום תעלומוה אל אשר הונילתם חאות נפשם אכן מאמונהס לא סלו, ואס באו נקהל אנשים כמעשיהם עשו גס המה, כ, ידעו נ< היא לאשיח סכמח האדם. ועחה נלון, היה נא גס אחה מסוכנו, אל חמוק ממנו, ואס לא תוכל לעמוד נפני רוחך הסוער נך כסערה ים, לכה נא ושפך שיח לפני האלהים יראו האנשים והאמינו כי ישל אחה, למען לא אשא עליך חלפה, ולא יאמרו ""זה תלמיד לג מאלעיילא"" למה זה חעשה מלחמה ומלינה בין היהודים וישמעו צולריהם וישחקו? למה חגזל שלום לננס ושלוח רוחם? וידוע חדע כי לא אוכל אנכי לסגול מחני להיות למגן לן מענלת אנשים ומקנאתם מל כי אינך שומע בקול ה'. ולו הנן־ח און לדברי, ותשב בנית התפנה נין שלשת הגדולים מנלי העמיס מלין כל ענודה. וגם אנכי לא אשים לאהבתן קן בלבני, ואח נחי אשל תשקה נפשן נה לא תחנוק עד ■ שינן אל דרכך העונה, אל המקים אשל נו •שכין אור. ואל האמין כי אן לשח אני עומן ללגלין, לא, כי ידעתי נאמנת כי באחרית הימים תשוב לדרך הראשון, אז תרא כי כל מעלות לוח האדם כקלף על פני מים נדף ואיננו. ועתה השינה לי דבר אס שומע אתה בקולי פן תהיה ערף למלתעוח הנחם"״ ״הה לני, מי יחן ואשמיען את דנלי, ונא תחנני לאיש דזהפכות, כי כאשל חרותים על לוח לנן כל דבלי התולה, כן חלות על לוח לני: אין חפצי בס. כי הידוע תדע את מלחמתי בכל פז בנפשי ובריחי. להשלין אחלי גוי כל חקותי אשלי ועוני? כי ידעתי אל נכון, כי לו מלאחי את חפצן כי אז לא הרתקחני לעולם, לכן הרף ממני, ולנצח לא אעזוב אח חולת משה ולא אסיר ממנה ימין ושמאל, אך גם למען מחשבות׳ העהורוח והנשגבות הנני נלחן לפנות עורף אל כל עונת האלן; ועתה אל נא תעמוד לשען לי בדרכי אשר אנכי «ולן בה, וגם אני לא אהיה לן לצור מכשול על ייסלתן, ואס אמת יהגה חכן ני נימים יבאו אנחם על כל מעשי, חכה נא לימים יבאו". "גשה הלאה נן בליעל" קרא הלב נחלי אף «אומי תעזוב, ובישי בתי ובתורתנו הקדושה אתה קין, רדת אל שאול מתחת אשר שעל פיו לן; אתה נעשת תורתנו ואנחנו נגלשן מעל פנינו". נלון נתן עיניו על פני לנו הרועמים וילן. .עוד לו.ע קען מדדו עיני הזקן את אלן הבית וישב וישב על כסאו עיף ויגע. פתאום נפתחה הדלת, והנה נת יפת תאר ועונת לאי נאה, והגש אל השב, ויהי בראותה כ׳ עורקיו לא ׳שכנון ותפול לפני רגליו וחנן, ויפרש הזקן כפיו על ראשה ויאמר: בלכתי'לך לנדן עתה בתי אשר אהבתי. — העלם שפינאצא נשא אח רגליו וילך אל בית קטן לא רחק משם, אשל פלש עליו העוני כנפיו השחורות. הבית נתן לדעת כי הוא למשפחת הסוחרים העברים אשר בשם "שכורי כנעני ארן" יוכלו להקרא. נכונים המה לכל דנל ממכר. ונמו פיהם ונתלקח לשונם יעירו את התאות נלבב כל להמיר לקנות ולמכור כל קני^התנל, ואת שרעפיתם נקרנס ישעשעו, ועם כל זה מחמדי , סגלתם אן מעיל אחד וקלתת נחשת אחת, ונניח הזה יקבצו נגדים בלים וממלאים וכלים /ו מנפצים משנות דל ודל, ואל בית אבותיו זה הרים ברון פעמיו. וזאת תמונת אביו: גוו אלון אן נשלו רזה וראשו כשוף, פניו מקמעיס רקתו צחה, אן משערותיו אפל מענו המת נדע כי גס הוא פרח בתמר בנעוריו. אמו נאה נימים, ועודה בריאה ושלמה, ואחיותיו אשר בעיניהן הפיקו חאות נפשם הלכו לקראתו. וכלס חנו לדבריו ויניעו אליו דוממים, אן יען לא דנר דנר ויפתחו את פיהם. וישאלהו אביו ויאמר "בלון אין נפל הדבל עם רנן? ״הכלת עמו בלית"? שאלה_אמו, ,,הדברת שלום אל אסתר" קראו אחיותיו. משיתי עמו חוזה לבלתי נרחיק איש אס אחיו ולבנת׳ נענע "אלחוחינו" נ.< " ענת בלון. ״מה זה"? קראו כלס, ואביו, אף בי ידע מחשבותיו ולא האמין נם קלא ן. י' בגרון ויאמר ״הלא פקדון לראש בנית התפלה?" ואחיותיו הלחינו פה ויאמרו "הלא תקח אסתל דודתך לן לאשת?" אן הוא ענת ויאמר "לא לא." בלעם נורא וחזק עמודי הניח ירופף כן אחזתם יראה ופחד ויקראו כלס פה אחד "לא להיות לאש ולא לקחת אשת, ואן לנוע ולנוד כל משאלת לבן?" — פתאס ויה ס אביו את בלם ויאמר "דבר סתר לי אליו,'ויען ויאמר "הלא הלכת מעם מורן נחלי אף, וחקש עלפן ותמאן לענות מפניי לסור מדרכן הרע?" "תה אני" השיב הנער "לא יכלתי עשות דברו כי הקשח לשאול ממני." "דבריך ממני נעלמו" אמר אביו אן זאת יודעת נפשי בי חסת אשל לך המשפע לשמרני כנת עין מכלימה ויגון עוד חרב אנחתי וצרתי שבעתים, והולדת את שינתי ניגון שאולה. הה תקוה נח — רוויה, באשה זונה וסוללח_בגדת ני, תוחלתי על ימים יבאו נכזבה, ותחת אשל נאמר לי: זה אני הלב הגדול ונשייו שככה לו. •ויו ' י׳ לי באצבעותיהם ויאמרו: זה אני הנעל העולל והמולה ארור הוא ויונקתו. ועתה השלד נא מאנין כאשל נפרדת מאמך, וכאשר פנית עלף אל בת יפת מלאה נחמדה