Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 88

88 ח" נ עם חמה זוחלי משר מה אלו נושנין וממיסי! אן> אלו נושכין וממיחץ וכבי היו שנים שא“׳ שוי נושך וממיס סמוי נושך וממיס“, ובירושלמי (העניח פיק ג' הלכה ו') איסא שזה״ל "על אלו מסייעי! שכל מקום ועל חיה יעה ובו' לא pp> דשי חיה יעה אלא אפילו שהמה יעה ובשר היו שנים שא"׳ שוי נושן # וממיס סמוי נושך וממיס", והנה גם שי שי רב דחי יומא יקשה, מי לא יודע, בי שכל עושה הקש״ה שליחוסו, אפילו ע"׳ יחוש ופרעושים, חלוס לשני אדם ובשי היו שנים שא"׳ יסוש נשך וממיס לעיטום, ואלה אה הוידוא, ומה נאו להשמיענו? , ולפי דרכינו נאמר שהמליצו זאס, שלשון שניו להן חכמים, אס הבינוי׳! על הידוח והרקינוא — , לאמור, לא באופן, שעס שנסחזקה המלוכה שידיהם ע"׳ הרומים, ואז נשסנה ענען לחיה יעה ועויפח, אלא גס כשהיו שמדרגה שוי וחמור, היו שנים שא"׳ שנשבו והמיחו זה לחזקיס וזה לסיני המעגל — . ושבינו״ שור הסנוונו להוריוא וכאמור — , והשוי מאיום היה קרניו קודמוח לפיאוחיו - . וחוליה יקרנו ויגלו בהימסו, היסה נשיבה ונגיפה להסכמים והלננן, שדרשו עליו מקיאוש (ב״ש גי אעי׳ב) וימיאה כחזיר מיער למשפסחי ולנעליו (— והוא היקינוא —) - . ואם בי למראיה הפין שראשיה היממו, האלפים והעי־ייס עונד׳ האדמה שליל חמין אבלו, והחס שהיה היקינוא ע״ע נעל השוי, נעשה החור הוידוא בעל לנכדו, שכ״ז ידע שור קוניהו, רצוני, שידע שבלשון העם הוא השוי דב״ח. שקנו אוחו לעבדם — . ״וחמור אנוא נעליו" — . וגס החמור •דע בי מעסה יאכל נהמא דכאיפה, מאנוא נעל נכדו והשנאה והקנאה הזאה ארא להשור, וצינן להנקינה (— ע״ן ש״ב ע״ד) . עי יקעל לכולהו מרוסיה , (נ"נ ג' —) בי האשה היפה הזאה, היסה על על אפו וחמסו, כנזסזהן) שאב חזיר מיער — וחמור נקרא הרקינוא שעמא על עצמו חושה השור, ואם כי הרקינוא היה מבס הפרושים וחשרחם , נב״ז היה נקרא מחכמי האמח "חמור אדום ופרוש שכמי", כ׳ העה אס שכמו, שבש החמור ושכם שן חמור, לאנול ולשאס אשמח פר החעאח — . וכאשר היה הפר ההוא עוד בן שקר, והובא לפסח אוהל מועד האנהדרין, על הריגחו לחזק יה ואייעחו, אמך הוא ידו עליו להגן בעדו (אנהירין שם), וגס הוא היה "חמור של נסחים (עיין כלים ׳"י), לאנעיפאעער ושניו, ונאמבסם עליו הפיחו אס המחלוקוס שישראל, ונגד אחיו אריאעונלוא. וגס שמע לחמס זוחלי עפר שלחשו באזניו, לילך בדרכם ״דרך נחש עלי צור (׳היא חום)" - ונלסמם נגד אחיו והמקדש העלו חזיר על חומס ירושלים (אוןז אועה), והרגו למוני המעגל . ואעיגנוא ענשו נחסכו לאזניו, למען שיה׳' הוא האסקופה שמבוא החשיעה על ידו כי נשאלו אוחו מהעבודה שמקיש, לא ׳שאר לשני אנעיפאעער, לחרוש רעה ששור וחמור יחדיו —, וגס להדאוח, כ׳ הוא שאמס העבד עבדים, לאנע־פאעער ובניו ענד׳ רומי, ובבר עלה על אזכיר המרצע, נאמרו אהנחי אח אדוני אלופי איום, ולא אצא חפשי מעניוס השור הוידוא, ושור המקדם, ושימש שחגא אלף — . ודענא ליה עשה אעיגנוא לדודו, כי פיסח בזה אס אזניו לשמוע להקול היוצאס מהר חורש — , והשומעס נהר איני, בי לי בני ישראל עניים", ולשל לדרוש הפאוק הזה כמין חמור, להספיק עצמו שעבודה המקים —. אבל גס זאח לא הועיל בי סחה שקיוו שזמן ההוא שיקוים נביאה (זכריה ע') "הנה מלבך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכש על חמור", — נהרג ע"׳ הצייק ועני, זה סוני —, וסורא רביב לייייה, ונעה שרכש החורא עליו, ונעשה הוע לחמרא דה הוא רשיעא האדומי — , לא חמל עליו, ובהביאו אוחו לפני האנהירין מנח הפרושים, ביס יצאה — , מכס פרושים נגע נו, ומדיו לי נמידחו כבכור שועה וחמור, ודנו אוחו בעריפה כפער חמור, למען לא יסער עוד חמרא דההוא רשיעא, לנוא עם חיל מלן ערש לעורר נלהוח ומלחמוס בשפיכה דם נקי, לא לעזר ולא להועיל רק לבושה וחרפה —, — . ונערם הפרד׳ ממך ידידי, אמרח׳ לאפר באזנך עוד זאס, נשעעו רעיוני על מ׳ השלוח מן מימי נראשיח, מימי ביון אשר משם אלה ים הופיע ודרך צמרי ציון באו להמעיין היוצאח מניס קדשי קדשים ומשם מידנו בקנה המידה, גס לאלפי אדום, עי ביאינו למי מחנים, סולדוס מלכי ביס שני, מן ראש גיא שמנים ( —שמעון נין מחסיה -.), עי המלך לשדה נעבד (— הורדוס אלף ושור האדומי —,) , ושמה ראינו למחנגדיהם, אח כעעוררין אח הישיניס, ואס הנוקפין ומכין אח העגל נין קרנו (—עיין חואפסא איטה פרק ׳"ג •עו״ש —.), והבהניט׳ נאור פני המעורר׳; והנוקפין, תאוחזץ, שנקי כפיהם מהמעשרוח (— עיין ירושלמי איטה פרק ט׳ ה ׳"א, וביאורו לזה שמאמרי נ״ח לנבל וכנוי לעורר השחר, בוקר לא ענוה — , הכרס׳ נמו, שהם הם משני "אאף והימן וידוסון הנביאים נכנורוס שנשלים ושמצלסים וכוי שני אאן> על יד אאף הננא על יי• המלך" (ד״ה ב״ה פ' א' ש׳ —) —, וננג, המנגן, היה עחרוחא