Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 81

- 81 - אזי הקלה הד1ם, תהנה, ופניה יחות, מ<■ 1 ין־ V r V! vi: v .ז עיניה דלפו דמע־ות׳ אספו נכהם ויקדת; לבקש את דיח־ה מבטה יישוטט סכיניו, < ־“1 I ־יי ■י ■ ■ כי הקד ליו — והיא מ •חלת עלי ישובו. — לבה מלא אהבה, יהגה אימה וסדור v 1 1- ־ :־ ז •״1 1 YV־ - N\.-, לא ירגיעוהו שלק הקרואים ושעשועיהם יחד; העלמות תשאלנה על החתן בלי הפוגה ז «• Itf * T* - 1 t י ין י r ונפשה חשד ישוסה, ולכבד. ימלא תוגה. נ ־־ : ד I v ן v ד «דד יז" ד טול הנרות בהלם, מתניות הכלה.יזהירו לעלן ׳ נם בביום עיור את עינו •תן היין אישר נשא הכהן לפני האלהים ויקדשהו, TT V •i ־..{•}.. 81■ I“ * Vf T - לנרד את קשר חתונתם כמצות דתהו. “ T J ♦ I T T *» V | V V |"T I עוד מקול הברכה ההיא יצלצלו אזנים, עוד :זהיר כבד חפה ׳ תאוה לעינים; לעת כזאת אלה יעצור הנהו? אנה? - j הן עזב אהובתו במעט היום פנה! נם בשחק.— יאמרו המשלים — ישיגו הלב מכאבים 1 ולעתיות ניל והרוח, יגון ואנחה קלבים! — ,זי T r I V I ו -1-I: TT במפח נפש עיני כלם :ביטל נכח הדלת ׳ אד העלם לא יישוב, 'שוא כל תחלת. — ־ l T T V** T I ד V V אחדים, יקרהו כשרי ע׳ן הדר באילן עד מלאה קשקו שהוא אז מחוק לחיך, נ בזמן השענה הזאת חוקיןז ידך שניה עליו, ומהרהוריו חחח הכקן> חביא זהב ואבני חשן. עכ״ד. כנה גם אני אומר כ׳ החכם לעעעריק נעצחו נמני, לבל אמהר אחישה מעשי ובנלל זה הנדלה׳ והוקשה׳ נועם השיר הזה במקומוה אין משפר, ואעלה עוד עדי זהב על לבושו. — ויהי ככלות׳ העתקה השיל הזה עד תומה נאה לידי מסברה הששית ממחברות כוכבי יצחק (ב׳ ימים רבים ׳עבורו, וילת על ירח יקשה אחל׳ צאת איזה מתבלת לאור , עלם תנא אלי הנה לעיר מושבי, ניד אסד מקוחל׳ עילי אשל ישעו מזה לקריה וויען לעתים רתוקות ולמועד מועדים. -) ואשה עיני ואלא , כ׳ כנר נעתק השיר הזה גם מאת התורני המשכיל הקושר המהיר מ״ו זעליג צבי מאנדשיץ נ״י. אן זמוה׳ בל יעבר ש׳ כי נוגע אנכי בעדות, ואהבה האב לצאצאיו חעור עיני שקשים. — ופסה הנה נא הואלתי לדבר אליך הקולא, לא אכחיד עוד חתה לשוני גם את הדבל הזה : דע ב׳ לא נכמד עצמי ממני, כי בהעתקת׳ ,העדים האלמיס" (כוכבי ’צמק מסברת רביעית ושביעית) עוד נמצא משוזל ומשורד בין שורותיה בוקר אשר יקהה כל שנים, ומידי זאת לי, כ׳ כעת הראשון הקלח׳, ולא לרשמי השיר הנז' נבול בחינתי להיוח מזוקק 'שבעמים כאשל עשיתי לשיר תנובתי, רק מדי כחנחיו שלחתיו להתהלך בחון ולא שניתי לו. — מי •תן ואמלא עקום להוציאו שנית לאור, אז אשוב והניעוחי אוחו באשר •ניע נכבלה ואצלוןז כנוי שיניו, והוי יהדר אשוה עליו, ושל עוני וחעאת׳ תבושל. — 11