Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 56

מנחס והשמונים זוגית פל ת״ח (סימן ג') לעבודת חורדיס האדומי, הדויש דמים, אמיי (בירושלמי סם) "שיצא כנגד שניו", כ׳ מננהה «!הנה שניו ובאמור "וי״א ממידה למידה •צא", כ׳ בהמידה מידה הדי! שמדד הורדים למרווה׳ והחנמים (ב״ב גי), במידה דינו דנו ומדדו גם המה בענודחו, עד שאכלו ובלו אח בפרו ורומו — . נ• מש"׳ שםק דייני «ירוה הללו, סרג לאהובהו אשמו מרים, ובניו הסגירם והבוערים, עד שנבשל ינפחגע ברגלי. המיסה, בעשאו ״מעשה הורדים" — ונחלה נמול׳ מאישה ונהק״ם גו נביאה יחזקאל על אדום ושעיר (קשיטעל ל״ה) "לב! ס׳ אני נאום ד' ב׳ לדם אעשן ודם <רדסן ובו", ולפי דברי העושר׳ ם מליו ומיחחו באה מהשמחה דמו לתולעים ובנים, ומת מיסה ״סילא הרומי" — . וזיהו ״בפועל בפיו נוקש רשע הגיון סלה" —, ובמה יהי ההגיון? שסביב רשעים בסילא והירדים יתהלכו בנים זלוה לבני אדם — ץ וישיבו רשעים לשאולה שנראו לעצמם, ממכה הפרעושים, — מסיד שוטה ורשע ערום —, והיה מבסיהס רימה ומצעם חולעה —. ונעה עסקי במכתב תשובתי!אה אלין, העלו רעיונו נקרב׳, השערות ורעיונים מדפים בחולדות ימים ההם, (— ימי ב״ח ומוני המעגל "דאחא לי' שינתא נוים שבעין שנין" — ,) שנטלו גם להמעוררין אח הישנים —, ורעיוני הללו לא ימנו למיני שינה, בנקפם ואמ!ם בעקב אחיהם, האשבלות והגרם, המבנים לששה׳ ישנים — , לאמור כ׳ המה אמריהם, ואם אעשה פרישה בינותם, אהי׳ בפורש אותם מן החיים, ט״ב הקלח לי יקירי, אם אממ״ן לתשובת• על יתר מנרי מכתבן, ואם ההברה יאלצני להציג לשנין את ילדי רעיוני החדשים בשי סדר תולדוחם, ולתת למו חיים, לשני הנן איש ס׳ ובו' —, ואולי אמרי כ• תשים עינן עליהם יקיצו גה איתן משינתן, ולא סקרן נס, וימצאו חן בעיניו יותר מן הדברים העתיקים והנרדמים, אשר נבעשת לראותם, והנני נזה להעתיר. מדמיוני אל הכתב, ולן המשפט לקרב או לרתק, ויהא רעווא דאימא מילחא דסחקנל וזה תחל•. (משנה תענית י״ט וגמרא שם ב״ג) "מעשה שאמרו לו למוני המעגל התפלל שירדו סימן גי. נייישלמ׳ נדרים שרק חמישי הלכה ו' איחא "שמונים זיג של תלמידים היו לו להילל תזקן גדול שנהן יונתן בן עזיאל והקטן שנהן רנן יוחנן בן זכאי ובו׳ אמר להן היכן הוא הקטן שנבם שהוא אב לסכמה ואב לדורות אצ״ל הגדול שבכם ובו' אמר להן •כנס ביון שנכנס אמר להן להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", והנה נגד תמנין מתשמוניס זוגות ת״ח שיצאו עם מנחם, אחזו חז״ל למנין התלמידים שנשארו עם הילל, אחר שיצאו מנחם, נ״כ נמנין שמינים זוגות, ומזה נראה בי גס נמסלקותם חלקו עצמם שוה נשוה נתמנין, אבל לא נהשכר (— והוא אוצרותיהם ונחלתם -), ונדבר• אדר״ג סרק י״ב. בשם שאין אדם סולק שכד לחנירו נעו״תז בן אין חולק שכר לחנירו לעולם הנא שנאמר ותנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עישקיהם בח ואין להם מנחם למה נאמר אין להם מנחם שני שעמים וני' ונעו״הב אין להם בלום וכי' יעו"ש (— ובמאמר• "מנחם והייייס', נארח• לכל דבריהם שמה מל דברי הילל, על תולדות ימיהם —) ב׳ הניח •צאת, במלבוש• כבוד — מלונשין נחירק׳ של זהב —, ולזבח משפחה — לזנוח על המזבח, לב הוידיס האבזר, למשפחת בני התערובת מהאדומים וחשמנים — . מנית יצאה הזאת, נתחוודעם עצמם לרשות, ונהחמנוחם לווייני גזירות והנזילות, לא ד׳ שלא סלקו עצמם בהשבר, עם חבריהם, בית הילל, שישנו על כל• אומנותם במלאכתם בהתירה וחכמה, אלא שעשקו גם לחבריהם האלה, — ונגדם אמר הילל לתלמידיו "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ולשים צערא בעו״הז, אגרא לע״תב, ואתם תירשו נט״תב גם לתמלק חבריכם המצערים אתכם בע״הז — . . ועוד זאת למדתי העדות הילל בחליי על רינ״ז הקטן מתלמידיו שהוא ,אב לחכמת ואב לדורות" — , שסמן נזה אח ידיו עליו לאמור אן> שהוא הצעיר לימים הוא האב והגדול להחכמה ולהדורות —. ואם ב׳ סיימו שמה "ואצ״ל הגדיל שבכם", כל מי שיש לו עינים ליאות יראה ב• אין זאת מדברי הילל, , רק מדברי המסדר להחלמוד ירושלמי —, והוא במין שאלחם בנבלי (סובה ב״ח ונ״ב קל״ד) "וכי מאחר שקטן שבכולן כן גדול שבכולן על אחת במה וכמה" —, אבל כנר החרו לנו גדולי המחברים לבאי דני׳ הראשונים שלא בדברי האמוראים — .