Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 41

- 41 - «למנוס ימינו כן הודע ונביא לבג חכמה" והנה לא עלה על דעה הנביא לאמל, לדמי) «ספר הימים, כמו ימי הנעלוס או ה!קנה נמה הס, (אן> אם גם צעדי מסער אלה יסמכו חכמה ובינה) אן זאח היא חפלה משה: אתה ח' בלאה הבל ויופבי בה מעפר מן האדמה יצלח אה האדם נללמך ונדמוחן, ותפח בקרנו נשמח לוס סיים, ועוד הגדלה «סין אתו, כי לקצין שוער ומושל שמתהו בתבל, ואת כל שהה תחת רגליו, ואן לו לבדו נסת מלק גבינה מכל תחי אשל על פני האדמת, אנא ה', עשה עמנו עוד אוח לטונה, ותן לנו סכמה ונינה «למנות את ימינו", אשל ידאו דסלפו כעל כנפי נשלים, לדעת אס עשו סל׳ תבואה שלש למטה ופלי למעלה כאשל אהבת, ונזה נביא אל קרבנו «לבב חכמה", כי אם נלאה כ׳ סרנו מן הדין הטוב בעיניך, ולע עשינו למרוח עיני כבודן, או* נשובה מתל אל דלן •שבון אור, ניטיב מעללינו ונצל כנפיך נשובה נחסה ונתלונן; ואס נבחו! לדעת כי הלכנו במעגל ישר באורח צדקה, א)י נלאה לעלות עוד מעלה על " שלבי סולם יראת אלהים ואהבת האדם, המאחז פני הרקיע ויאמר אליו: הוא ארץ, יי'r ואס תאלץ יגביה השמימה , - והנה כל איש אשר יאנה להניא חשבון פעלו ולדעת מצנו אס השתכר או הפסיד מאומה בשנת העברה, ישים עיניו על ארבע הנקודות האלה אפל יעמדו לנו למערה ועליהם נכונן מאמרנו. ואלה תם.* זבלון שאליה העבר. חתקוה אל העתיד. האמונה. «שעלות תאהבה. אלה הארבע תמה מיטיבי צעד, המת תבואת עמלנו נחבל הלזו הנשמה בעוד נשמת לוח חיים באפנו, וזולתם הכל תבל ולעוס רוח, הכל חציר ינסן, •נש חציר נבל ציץ, ייני אלהינו יקום לעולם, ועמו מחשבותינו, חקוחנו, דברינו ומפעלות־נו. תזכלון תסלת ינלנו, אוחו נעמיד גם בראשון למטרה. והנה בל איש, למגדול ועד קטן, נישא בבתי נפשו בקרב לבנו פנימה, צלם ימות העתים אשל עניו עליו. לולא זאת היי ימינו אשי חלפו, כלא תיו, ואן» אם •תיו ימי שנותינו שנעים שנה, ואן» אם נבא בגבולות, מאפס יחסו יחשבו, נבל מוצא נקל היינו כאלו היום נולדנו, היום יצאנו מלחם, ימים עניו נמחו מזכלינגו, לא יזכרו לנצח; בחלום כחזיון לילה אשר יבא בלב שנין בנפול תרדמה עלי אנוש, בהקיץ האדם משנתו איהו? את הכל ישא לוח, גננסהו סופה, השכחת לקחתהו לה למנה, לא ישוב לנעליו, ולא יכירנו עוד אדניו. — לכן אח׳ ולעי! אל תשימו יד לפת לאמי: לה׳ דומיה תתלה, — אן תנו שנח ברכות אין JP לרוכב נעלבות, אל תחנו מעצור, על כל טוב אשי גמלנו, לשונכם תהגה חסדו כל היום חהלתו אל חתנו מעצור, על כל חגמולוהי עלינו; וביתי שאת על כי נטע בתוכנו עז הזכיין, אשלי נצלו נחיה, הוא עמוד התוך והיתד הנאמן, עליו כל כבודנו ■תלם, עמו מקול חיים ובלעדיו מת אנו? ומה חיי האדם בלעדי הזכיין? מה הנה רגשות צחצמוח, הכית כל טוב ונעים. אם לא יחיו שמורים בלבנו? תחעין» עיניך נו ואיננו, ומת כל חענגוח בני האדם בלחי הזכרון אשל הוא משמלת מימים חלפו? נו נשבע שנע שמחות גם באחרית הימים אם נעלה על לבנו ׳למי קדם ושנים קדמוניות. ולמה כל חמדת תגני והאות בני תאדם, אם קל מתלת ישכחו והיו כלא היו? על הזכלון ימיה האדם, ני נקשר פתיל חיתו ובלעדיו הוא איננו אדם. בל איש אשי בלב רגש סננו ה' •ובל לדמות במשכיות לבבו מה יגדל ששון לבב האדם אם באחרית שנותיו יראהו זכרונו בבלאי מוצק כל המעשים אשי נעשו תחת השמש נח״ הבלו, כמו חי. מי בכם נא נימים אשי היה בחליפות וצבא מם תזמן הנוגד, יעלה על לבנו שנים חלפו וישבע ענג, מעדן ינחת פניו •נהרו. הביטו ולאו מעלות הזכרון כי רנות הנה, כי המעט מכל אלה עוד ייתר יגדיל לעשות, בי כל יגון כל עצב אחרי אשר נקום ונתעודד ממנו ׳הסן לשמחה, 5ל אקון לששון, להנחה אנסת; ואין ישמח אלי גיל וישים ברנה הגבר אשר משגרי הצרות ינתיי נחלי היגון שבוהו גם קננותו לפנים, השתרגו עלו על צוארו, אם יעלה על לנו אין שגא אז כגבוי מתניו, לנש כשריון אמונת, ובטחון חלנשת, ויט שכמו לשגול נטל החלאות אשד אפפוהו אן> אם היו משא לעיסה, לא מלל מלין, ודומם חבה לאלה׳ חשדו עד ני נשמו מימי הצרות ונחרבו משברי היגון, והוציאו למרחב יה. הוברון הוא אני תיקיו! אשר מי כמהו מורה? — חזכרון הוא המשענת עליו ישען האדם בלכתי למקעיו במדבר הסייס; על חזכרון יחיה האדם על פני האדמה, ובלעדיו היה הכל הבל. אשרי האדם ב׳ הזברון לו לחבל, אפרי הגבר אשר השאר לו המת משמרת נצח מימים עברו, זכדון מעתות נחמדות, בם שפן שיח לפני האדון ה' צבאות, ובדמיונו עלה על כנפי לוח אל אלתים גנוה על גנוה; מימי הילדות והנערות, עת תבל ומלואה וכל צאצאי הבריאה שחקו לפנינו, וההצלחה הימה שכנת לנו ושוכנת בחיקנו, אבותינו בזעה אסים