Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 40

40 חנה אל בל אשר נשים מינינו נתזה מפלאות חמים דעיס פנים אל פנים: נשא אל השמים עינינו עת הבקר אור, אז השמם בי פי ה עינינו תחזינה, בעלמה ׳פהפיה הנה, בלילח ח; והוד עולמים, וקרני ם מידה אל בל עמק ונחל, אין נאתר מחמתה, . נבל שושן ופרח תפיח נשמת רוח מ״ס; ומת הלילה יפרוש בנפיו השחורות בעורב על מרחבי חלד, אזי עינינו לנבח יביעו ירח יקר הולך בין רבבות אלפי כובנים במלך ננדוד, וגחחן ׳בהן פאר יעדה הוא אח בלמו לגאון ולתפארת; ואל ארן נביע גס שמת נחזה מעשה תקפו וגבורתו; נראה ארן ממנה יצא למס לבב אנוש ישער, עשב מזריע ז1ע, בל ען עושה שרי; פלגים דבלי מים קרים ונוזלים לאע במי השלוח וכעין הנדלח לעהדו, המשמחים נפש עין> וצמא; הבל למנדול ועד קען הוא מותם תבנית נפלאות שדי, הבל עשה יפה נמחו ובמקומו, והכל יתן עדיו כ• אך לעונת האדם נברא כל היקום, כ׳ אך אותו אהב האלחים מכל רננות יצוריו, ויחננו ויאמר לו קום רש האדן ומלואה בי לך נתתיה, וכל אפר אתה רואה לך הוא, ותהי המשרה על שכמך! אבל נין מדת הנבראים ימצא גס אחד בהם הדגול מרבבה והעולה ברב ערכו על כל אחיו, אשר לא יע שכמו לסבול ולא ׳בנע פתח יד האדם, והוא —: הזמן. אולם גס מגרעות נתן לו ה', הן הוא עשה יעשה לו בגפים, ובצל יברח ברח ולא יעמוד: הרגעים ׳עבורו, השעות ׳חלופון, והעתים ׳נקופון; הימים קלו מני ארג; גם שנות החיים יממן ידודון כגלים ניס, אשר אלת יחלפו ואלה יבאו וימלאו מקומם, וגם אלה יעלו ץז!.״ בתתו, ילפתו ארחות דרכם. — וכאשר חוש מהר יעבור הזמן מן האדם, עוד קל מהרה יעבור תאדם מן הזמן; ויתר שאת ויתר עז לתזמן מן תאים, ב׳ אן! אם יעבור הזמן מהרה, הלא ישאיר עוללות, היא מזכרת נצח, ואדם יגוע וימות ואיו? לא •שוב עוד לביתו, כלה ענן וילך בן האדם לא יכירנו עוד מקומו, וגס זכר אץ לו לא יעלה על לב. ואשר על ב; פתח נעים זמירות ישראל אח פיהו ויאמר " נשכחתי כמת מלב" ומדוע - לא אמר ״בימים כנר עברו?" אין זאת גי אם יתרון לזמן_מן האנוש אנוש עפר מן האדמה, אשר כצין השדה יבול ויאבד לנצח, ועת תצא רוחו, ישיב לאדמתו מנו לקח. — הנה העת היא קנה מד ה בה מפעלות הרוח ותאוות הנפש ׳מדו ולה לבדה אין תאוס ואין פעולה; ראי מוצק היא, נו יתאר כל אשי תאר והדר לו, ולה לבדח אין בל תמונה ותבנית; היא אם בל ח׳, תשלים בל חפצנו, ולה אין כל רצון וחפן; בה נגבית עון!, נרד מעה או נעמוד על מקומנו, והיא אך לעבר פנית תלך תמיד הלוך זנקוע בלי הרף. לכן אחת דברתי, כי הזמן לא ׳בנע חסת ממשלת האדם ומקולו לא יחת. — אולם אל נא •פול לב אדם עליי לאמי! אוי ואבוי, הן אני'ען יבש, ויתרון לזמן ממני, כי נצאח רוחי אגוע ואמות ואבד שמי וזכרי. — ח׳ אל! ב׳ לא כן ידבר, ובי לא צדק ואמת מפתח שפתיו. •זכור ז א ת ויתאושש, יעלה נא על מחשבתו, בי נצלם אלהים ובדמותו נברא, ובי רוח ה׳ נוססה בו, ואך לו לבדו נתן ה' צבאות מעלת השלמות, ייפח בקרבו׳ נשמת רוח השכל, אך לא לבדו חלק בבינה מכל החי אשר על פני האדמה; ובאשר לאין יחשב האדם בלתי הזמן, ת! לאפס ותהו הזמן בלתי האדם. — והנה האדם והזמן בעבוהות ההתאחדות יחדו נקשרו ויהיו לאחדים, ולבן עלינו לשום אל לב בל חליפות העתים, ולבחון את בל מעשינו במרוצת שנוח חיינו. אן! בי היום, עת פנה תמימה חלפה הלכה לח, ושרה חדשה חנה נאה, עתה בכקא ליום חגנו עת בא בל ישבי חלד, כשב הילד, לפני האדון ה' צבאות והי יניא נמשפע אותנו בני חלון!, יפקוד מעשינו דרכינו זמעללינו, אס שמרני תורותיי חקוחיו ועדותיו: נביא נא גם אנחנו לבדנו במשפט אותנו נעלה על זברוננו פעל פעלנו נימים עברו חלפו ואינמו; אנשי - נינים נקרא הפעם, ב׳ עומדים אנחנו בין העת אשר כבר עברה ונין הימים •וצרו, בין העבר אפר בנד היה ונין העתיד אשר עוד ערסל חתולתו, אשר צעין! עלטה פרש עליו ת' צבאות . כן הוא, אח׳ ואוהבי I בכנעני אשר בל השנת יערב מערבו, ולתקופת השנת ישים עיניו לראות תיש בצע בעמלו, ביגיעו, ברב רבלתו; והנה אס יראה כי עשה פרי תבואה, אזי ׳וסין! דרכו; ואם לא יחשב מחשבות להעיב רכלחו ומסחרו, למען לא ייגע לריק, ולא יהי פעלו מאפע: כן גס אנחנו, אחים נאמנים, עתה עת שנה תמימה סחן ערן! לנו, ואחרת תאיר אלינו פניה, נעלה על לבנו בל מעשינו ופעולוחינו אם עשינו בדת מה לעשות ובמצוה ע"׳ משת איש האלפים, לא הפרני בריח, לא עברנו חק; נשתטה ונראה נקרב ולב פנימה, אם אורו עיני שכלנו ונדע להבדיל נין טוב ונין רע בין האור ונין החשך; אם לא הלכנו אחרי צו, ואם יש שכר לפעולותינו; ואם לא, אז נחפשה ונחקורה להיטיב מעללינו, ובזה נפיק תבונה ומקץ, דעת על אחת שנע. באשר אמר חוזה יה נביא עליון אשר כמהו לא היה ולא יהיה