Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 37

גס ׳וסן «צא חית •די נמשמלח הזאת, ומיום כשפת אל הבהוצה חי במנוחה שאנכי;, יום •יש השהכל די יוחיאו וחיסר לחם נא כאלי. אן היש איש בתבל אשי *השאל לאמי: מאושר אני בארן? הנמצא גבי על שני האדמה אשר יחהלל לאמי: אינני חשל מאומה!? "אדם לעמל יולד" חק עולם הוא אשל לא •ישר בלהי אס ישרו תקוי! שמיס וארן, גש בבוש השממוה אשל ביד יושן משן המקרה נעפי רעל להרעילה, כ׳ כנר באה עס דודים לבהו הנבילה — מלאו לה ארבע עשרה שכה — יידו לא השיגה די פת נדה לח למען חתה לאיש . נששו ירעה לו עת דברה אשחו נאזניו כדברים האלה: "מי ■קח את נתנו לאשת אס דל אתה וידן קצרה מתח לה במהל הבתולות? מי ישים עליה עין אם הוא איננה לנושה ארגמן בננות נכבדי אלן? העלם תדע כ׳ לא בימים הראשונים הימים האלה? לפנים בישראל אש לקח איש אפה לבנו אן אל צור ממנו חוצבה הניע, אם הוא שוקד על דלתי בית הי או על דלתי בתי ממכר יממשך, אם תופש תודה הוא ויראת ה׳ אוצרו, או אם הוא תפוש זהב ובשן ואץ פחד אלחים לנגד עיניו, ואם בת איש אשר אלה לו היא, אן בלא בקן ובלא עד• עדים, ערומה ביום הולדה לקח אותה לביתו, וילנישה רקמה, וינעלה תחש וית; אותה אשה לבנו; לא בן הימים האלה ב׳ רק אל הבשן ישאו עיניהם בנשאם נשים לבניהם , ואך על הזהב יכונו מנעם, העלמה אשר יכבד צרוי בשפה בה יבחרו". כה דברה אליו אשתו, ונמשתריס נבחה נפשה עת ימים יבואו עעופי שחלות לבושי קדרות נגדה התיצנו, ועיניה דאו אין קמעו לח" שרה מזוקן גס שיבה זרקה .בה' ואים לא ידעה . - "אל נא התני ליגון חילן ובחן ביד התוגה לבז" נחס האיש אשר באמונתו חי את אשתי "הן לא אלמן ישראל מאנשים אשר י בלק הזהב לא עור עיניהם עוד, ונפשם יודעת מאד בי שקי הבשן והבל הזהב ואן בת ירא ה' היא תתהלל ואותה יתחתנו, ויד הי לא קצרה מהושיע וישלח לכו אח האיש אשל הוכיח את נתנו לו לאשת, ותמצא מנוח אשל ״עב לה בביתו בלא בשן ובלא זהב". ובאשר אמר כן היה בי שלח יה' עזרתו מקודש . הקצן יצא בעיר מגורי יושן פרן וצוחה כשמע ברחובות קריה, בי התל הנגן - קול נהי ומשפד תמרורים נבל בית, שה אס על בנים נופיה זאת תנכה מנהמת לב על כי לוקח מעל ראשה מערת חפאלת בעל נעוריה מעוזה ומעודדה , ואלה משבר לוח "לילו על מות אביהם פולש לחמם ודואג על מחשורם. שמה מר צורח נעל על כי שנה תמות שני אשת חיקי וישלח האם מעל הבנים, פה על עלם ׳נחמד נסור בארז עלה הבורח, שם עלמת פורחת ברוב חן ותדר כחבצלת השרון המוח ידי הדה לקעפה, יעל בן בבל רחובות משפד 'ובבל העיר תאניה ואניה. ’ישן לא מצא מנוח לכן רגלו, כל היום דלו. מבית לבית אשר שם מת, ואן בלילה לא סל אל ביתו ללי; ולהנפש אסלי עבודתו, בי נקרא אל בל מת ואל כל חולה למען יעמוד ויקרא מקראי קודם בצאת נפשו. ויה׳ היום ויבא יושן אל ניסו מקיש אשל לא דרכו רגליו זה בירח ימים מאז החל הנגן. ״חנה I" קרא בקול גדול. מה תחפון מני •וסן? שאלת א^תו. ״שמחי וגילי רעיתי! בי היום תהיה שרה בחנו לאיש אם תאבי." ״האין בראשן נבונה? או שתית היום לשכרון ב׳ עינין תחזינה זרות ופין ידבר תהפוכות? או אולי כתן ה' לן מעמון בי בה תדבר?" ״לא נעשן בי רוח עועים, גם לא הלום "ן אנכי ובבל זאת אגידן בי היום סנה; שלה בחיק איש את תאני!״ . ״אם בן שפרה נא לי מהר מה נהייתה? כ׳ הלהנת תשוקתי לדעת פשר דבר? "המדעי אס יצחק לאש העדה?" "ידעתיו גס ידעתיו, אן מהר שפר אחרית דבר!" ״יצחק ראש העדה נא סיום לבית התפלה, ומדי שפכו שיח בבה רב בני בי מתה עליו אשת נעוריו, וילד שעשועיו חולה למות^ ובגלותו להתפלל עלה הנימה ויקרא בקול גדול לאמי: שמעוני א זי ורעי י. עוד ישוב הקעב, והמשחית לא השיב ידו מבלע, על קילוח בתינו נעו׳ קי משחור פחם ועל דלתי בתינו התוינו ״אין איש מאנשי הבית נניח" *) *) ההמון יאמין בי המשחית יפסח על הנחים אשל עליהם האותות האלה באשר פשס ה׳ מל בתי בני ישראל במצרים, ומות חוצב קבר הוא לאות בעיניו כי החרב נאספה אל תעלה והמגפה נעצרה.