Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 35

35 הכלה ההנשו גצעץ> לגל יראו השולה, המלים אשל הושמו גפי סחהן אותם ישמור לדגי, ’סן הגונטה טל האצננו המושט לו, ילקק בלשונו אשר נצמא נשמה מכוש היין, כי צמה צמא הוא אמרי טנוהו נצום נפשו כל חיום, יכה אה כיש הזכוכית אשר לרגליו לשננים כהוח לא יחמול, ומרשיה יפוזרו אמה הנה ואחה הנה והנה הוא טומד ברגלו האמה טל סף נית השפל, ונרגלו השניה נניח סחונתו! אך הלא מלאו ימיו שנע עשרה שנה! וטי מחי יוחיל אנוש קצר ימים I הלא אביו נן חמם עשרה היה בצאתו מחופתו ואמו נח שלש עשרה נאשר הרחה אותו? - יושן! חי נשקע וננעחה עם אשת נריחו, והי פתח לחמה ותלד לו בנים וננוח. אבץ הטה שפמי לשביל כל מחשולו, והוא שם בל מעינו בחורח ה/ והשפל לא מש מנגד עיניו גס יום גם לילה . — הימים יגוזו השנים ינקופו, נהלי נמלי העת ישעופו שטוף ועגור עלינו דמשכונו עלי דרך כל האין. ימי אנוח יישןז מלאו למוח, אורח לא ישונו הלנו, אל אלן הפחד והחקות: מגור פועלי און ומקוה תום ילך, שמה ישנע איש איש מפרי דרכו, הכורת נריח לעיניו יחזה בנועם ת', והזינה אחריהם נלהוח צלמות ומגור משניג יראה. שמה צפון רב טוב לחכם לבב הולך נכוחה ומהלומות ושסעים לגו מקל לב הולך עקלקלות, אין אשל התקוה תשא על אנלוחיה שמח אה הנפש הנאנמה והנאנקה אשר כבל נואשה לראות טוב באלן החיים, לעורר בקרבה רשפי נחמה לנל תאמר נואש, תבלע לפניה המשכה הנשוכה על עין גן אלחיס, ופני הלוט חלוט על מקום עין לא לאתה, לצוראות לה כי שמת תנא על שכלה, ותחת חיותה פה ערומה מכל שמחה, פשוטה ועולה מכל עונג, תתענג שמה על ה׳ ושממת עולם על ראשה, והאמונה תאצול שמה אוצרותיה להנחיל אוהביה שבעתים נכל משכיות לב ותענוגי נשיים אשר חשכת מאתם בהתהלכם עלי אדמות, ומחת אשר שלח רזון ננשרם עלי חנל ארצה, הדשן נפשם מזיז כבוד ה' בצאתה מנית חומל משכנה ושנה אל נית אביה כנעוריה. — אבות יושןז לקניות הובלו ועמתם גם משען לחמו. נעצב ומר נפש נשאר יושן> אחריהם ניאותי כי נשבר לו כל מטה לחם. מקום מוצא ללחם איה לא ידע, כי אבותיו נחנו לו ולהטן> אשר גלגלו למס לאכול ונגד ללבוש. תמורת העתים לא שתה יגון- בלבנו. ודאגת ימים יבואו לא עכלה את רוסו, לא שם על לנו לדעת כי לא לנצח ישא ו יולדיו טרחו ומשאו ולא לעולם יחיו אשר על כתפם יתנלוהו, לא התבונן לאחריתו מי יכלכלהו בלחם ויכסהו בבגדים אחרי אשר פקודת כל אדם תפקד עליתם, רק עתה אמרי שכנס לעשר מוח נעורה הדאגה בקרנו ובקול גדול שאלת לאמר: מאין •נא לחמך? אך עתה נפקחו עיניו לראות כי רעה נגד פניו וא־ן ישועתה לו. חכמה אשר תחיה את נעליה לא למי, כי נהחלמוד שם מעינו כל הימים, אולם היעלוך שלחן להוגי נו! האם לחם יוכל תה להשוגים באהבתו תמיי? היתפול חגורות מעליו הלחנים לכסות נמו מערומי מאהניו החוסים נצלו? ומאין •נא עזרו? בעין דומעת לאה איך מחסורו נא כאיש מגן, והרעב כונן אשוריו אל מול שחח ביתו ואין לאל ידו לצאת לשטן להם. — אך עי מהרת הבליג על יגוני, ויסב עיניו מנגד המלאה הנורא הזה, כי לא קמה נו רוח לכלכל מחלתו, וסנט אל עמלו לא עצר כת. זבל אח הנחלה אשר הנחילו לו אבותיי, ואל השמים נשא עיניו ועל המכין לעורב צידו השליך אח ׳הנו אשל פרקו אבותיו מעליהם במותם. "האח הלא יש תקוה!" אמר בלבו ונפשו שנה למנוחתה. ’יסף מכד את נחלת אבותיו ויקס אח יצלול הכסף נידו. אולם לא שח על לג למצוא חית ידו נעשות מקנה וקנין, כי אם שאב את מחסורו ממעין אכזב: מכיסו אשר הלך ומסור יום יום . לשמע צלצל בסף המורשה שכח דישו, ואת עמלו השליך במצילת הנשית כי נמלאת ספק העצל מאושר הוא בארן, את אשל תמצא ידו לאכול יאכל וישבע בשלות השקט. ודאגת מחר לא תפריע שמחתו היום. — עבר קציר כלה קין, השמים לבשו קדרות ושכנה ערפל פרוש על ההרים, החורף ■שלג, על פני חוצות וישליך קרסו בפחים, חלוני בית ’יסף נמפי בכפור דק יעלימו יתעלס שלג, לוח קר יפיח בעד הארובה, וישמיע קול כקול שריקת לועה עדר, הילדים הערומים והיחקים אשר חנן אלהיס אותו יחרדו וינועו מצנח קרס וזלעפוח לעג ודמעתם על לחים, כי מכיסו תם הכסף, ומניחו אזל הלחם ועל האח אין גחלת לחמס, ואשתו תהיפח תפרש כפיה ולרגעים תשפך מלירתה על ראשו ובקול גיכיס תקללהו קללה נמרצה, רק הוא — הוא עומד דומם וינצור על דל שפתיו מדבר דני. וכאשר נלאה. נשוא קללת אשת בריחו וגדופיה הרבים הניף שכמו ומנין שפתו נשמע קול דממה דקה "גם זו לטונה" ויפן ויצא החוצה. אנה פנה? אל נית תאלהיס מקום מסלע האנשים האוהבים לשבח תכין ידים, ולמם חסדים ינעם להם מלחם העצבים. — עבודת האלתים התמה, שנח