Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 18

השוגה היא כקעדת, של מכון הפלח• קערה לפדן. ואמרינן רשנ״ג אומי מיום שסרג ניס המקדש אין לך יוס מאין גו קללה, ולא ירד נו: לגרשה, ואמליגן בגמרא ועלמא אמאי מקיים, אקדושה דשדרא ואיהא שמיה רנא מברך דאגדסא (ס״א ל״ג מן ואמלינן). וגדולה היא גמילות חסדים יוסר מן הצדקה, כמי שאמרו סכמים שזה מסיים וזה בין מסיים נין לאמי מיסה, זה בממונו וזה נין בגופו בי; בממונו, זה דרן הלואה < שמלות אה העני מעות נשמת דוסקו ואינו מתבייש, ואילו צדקה כשנותנה לו מתבייש, זה לעני וזה אן. לעשיר (ס״א ל״ג ה״ח). אנטיגנים וכוי אלא וכי׳ על מנת שלא ו»׳: איש סוכו שם עירו, כדכתיב ירמוס ועדולם סוכו ועזקה . פרש, מנה, לסם סק, פלוונדא (ס״א פרונינדא) בלעז (.it proviuniia, fr provende) ונקראת פרש לשון פרוש המג, לפי הס ג (ס״א ל״ג נ״ת), שנועל הרב משאות מאס פניו ונותן להם, ויש לומר לשון פרושת לחם, מפושק עליו לתה לו כן וכך. או שמא לשון משאת הוה נאמת מן הלשונות. אלא על מנת שלא לקבל פרש, ומסיך דבר זה פקרו המינין, כדמפוזש בברייתא, שהיו יושבי; לפניו שני תלמידים צדוק ובייתוש, וכששמעו כך פרשו והלכו להם ונעשו אומה לעצמן שלא לשמוע עוד דברי סכמים, מפני (ש״א שאמרו) שכל דבריהם הבל וריק, וכי למה אדם יגע לריק ועמל לרות אם אינו נועל שכר על המצות (ס״א אם אינו נוטל עלית שכר), כשנורין שכן אמר אנעיגניש שאין תשלום שכר לצדיקים. ועמד... (ס״א ענן) •רקב שמו וזכרי (ס״א וזכרו ל״ג) אמד מן התלמידים (ש״א מתלמידיו) מבני פריצי עמנו (ש׳יא ל“ג נ״ח), וכתב לתם שפר גזרות (ש״א רעית) מקק און עין גליון ומכתב עמל (ס״א סקי און ומכתבי עמל), תקים לא טונים ומשפטים לא ימיו נהם, ועל שמס נקראו צדוקין ונייתושין, יאק ושלום שלא עלה על דעתו (ש״א שעלת בדעתו) של אנטיגניש לומר כן, אלא כך אמר, שלא יאמר אדם אעבוד את יוצרי כדי שיספיק לי צרכיי, אלא מספיק ואינו מספיק יענוד את בוראו מאהבה, משום כאשר ציני ת' אלה׳, ואע״פ שייסורין נאים עליו אל יהרהר ואל יעיין אחריו, אלא יקבלם מאהבה, כדכתיב אשרי .הגבר אשר חיסרנו יה, שאע״פ שמיצר עכשו, שמח הוא לאחר זמן, ששון> הכבוד לבא, כדכחיב בשמרם עקב רב. ואילו כל המקיים מצות על מנת, כשרואה תנאו כלת, מניחם והולך לו, שכך אמרו חכמים בל אהבה שהיא תלויה בדבר, נטל דבר ונטלת אתנה , ושאינה תלויה בדבר אינה נטלה לעילם. ותנן נפ״ז דר״ה האומר חנו סלע זו לצדקת בשביל שיחיו בניי ושאקכה לעילם הנא, הרי זה צדיק גמור, לאו בעלי מנת קאמר, ומאן דענד הכי לאו מעליותא היא , מיהו החם מוק׳ לה בישראל , שמחוך שלא לשעה בא לשמה, ועוד שלא יתחרט אם לא יחיו בניו ובאומות העולם דליכא למימר הכי מונח התם מנא לן דאסמין, עהכא ומצליין לחיי מלכא ובניה, (ס״א ל״ג מן וחנן). ואן, מטעם אהבה חלדה בדבר (ש״א ל״ג אלא ומזה הטעם) אמרו חכמים שיענוד אדם את בוראו מאהבת המקום ולא מאהבת שבר המצות (ס״א את בוראו מאהבה), כדכתיב ואהבת את ה׳ אלהין, ולא מתוך ילאה (ס״אלנדת), שמא יחתוך אנונא (aununa) ויפסיק פרנסתו (ס״א פירוש אנונא פרנסה בלשון יון) שכל העונד את רבו מאהבת, אפילו מכביד עליו כל היום, אינו דומה עליו (ס״א בעיניו) לכלום, כדרך שמצינו ביעקב ויהיו בעיניו בימים אחדים באהבתו אותה, ואילו העונד מיראה, כשרואה רבו מכביד מליו, מניחו והולך לי. ויהי מורא שמיס עליכם, עם אהבה, שלא ינהג קלות ראש כלס׳ מעלה, בנן המתחטא לפני אביו מחמס אתנה שלנו גס נו, כמו פמצינו בחוני המעגל ששלח לי שמעון בן שטח אלמלא חוגי אתת גוזרני עליך נדד, אבל מה אעשה שאמת מתחטא לפני הקנ“ה כנן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו (ס״א ל״ג מן כמו שמצינו). יוסף בן יועזר מי ויוסף בן יוחנן מי׳ יוסף בן ירי' ויוסח בן מי' כל זמן שאדם מרבה מיי יורד לגהיגם r צלדה, שם מקום. קבלו מהם ן מאנשי כנ״הג (ס״א קבלו ממנו, מאנטיגנוס). וכל הזוגות הללו השנויין באן ראשי סנהדראוח היו, ופירשו חכמים נמסכת חגיגת שאחד מהם נשיא , שני לו אב ניח דין. בית ועד לחכמים , מפורש נבר׳יסא , מלמד שיהא