Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 28 (1862) · p. Seite 17

17 הס אמרו שלשה דניים, אנשי כנ״הג אמרו פלשה דניים. הוו משונים נד׳ן דמחץ מ?יק אלינא דשמעהא, נסוף הוייוח , כלומר ממשיכי! לספונ עומק הדי! ולישא וליה! גו, ומפרש נספרי נפרשה אלה הדנייס (ס״א ל״ג אלא: הוו משונים נדי!. ממשיכי!, מפורש נשפר׳ נאלה הדנריס) אס נא לפניך די! אחד שנים ושלפה פעמים, לכשנא לפריו (ש״א לכשינא לידך) פעם רניעיה אל החשכהו מיד, לומר כנר פשר,שיו פעם ראשונה ושניה אלא מזור ופשפש נו, שמא המצא נו עעם אמר. וננר׳יחא דר' נש! (ק״א דר' נש! ל״ג) מפורש שכן מצינו נאנשי כנ״הג שהיו מהוני! נדי!, שני גם אלה משלי שלמה אשר העמיקו אנשי סזקיה מלך •הודה, לא שהעהיקו אלא שהמשיכו < ונפיק יסנהדרץ (ד!> ז' ני) מוציא מלא שעלה נמעלוש, וסמיך ליה ואלה המשפטים. והעמידו סלמידיס הרגה,.להרנוה חכמשכם (ס״א ל״ג נ״ח, ומוסיף: שכל המרנה נשלמידים מדנה נחכמה , דאמר מר) מינה ׳שינה מינה סכמה , ואמר מר הרנה (ס״א הורהו למדשי מרנוהי, ויושר מסגרי, ומשלמידי יושר מכלם. ור! מצינו ניענק שניקש רשמים על הדני, שני ויקרא יענן לאלה׳ ישראל לאמר אם נרך חנרכני והרניש אח גנולי (ד״ה א' י' יי), ופירשו רנותינו נמסכה חמורה (דף י״ו) והרגיש אס גנולי, נחלמידיס. ועשו סייג, גדר והרחקה לדנרי חורה (ס״א ל״ג ג״ח). ששהיו גוזרי! גזרה, למצוח כגו! שניוח לעריוש נפ״נ דינמוח, כדי להרחיק אדם מן העניה עצמה שאסורה מ! השורה וכן הוא אומר ושמרחס אח משמיש׳, (ס״א ורז" ל פירשו) עשו משמרה למשמרח׳, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, שאף גזרה לגזרה פלוגחא דאניי ורנא, ימאן דלא גזר דייק לקרא הכי, ולא משמיש למפמרח משמרה׳, ונמשכה ר' נחן אמרינן, (ק״א ל״ג כ״ו שנוח) נ; עזא׳ אומר הוי זהיר נדנריך מנטלח! (נס״א מלה זו מחוקה), יעשה סייג לדנריך, כדרך שעשה הקנ״ה סייג לדנייו (ס״א ל״ג נ״ח). אדם הראשון חורה, משה, איונ, נניאיס וכחוניס, כו כדמפיש החס (ס״א כמפורש נמשכה ר' נח! עיין נפירוש האחר שלי מדר' יוסף נר' יהודה וחמצאס כלם מפורשים). ושנינו נמכילמי, לא חוחירו ממנו עי נקר, הנוחר ממנו עד נקר למה נאמר, לא נא הכשוג אלא לקנוע חח ום לנקרו של _נקר, ואיזה, זה עמוד השחר, מיכן אמרו חכמים אכילה ששחים ואכילה זנחיס והקטר חלנים ואינרים מצוחן עד שיעלה עמוד השחר, כל הנאכל׳! '• ליום אחד מצוחן עד שיעלה עמוד השחר, ולמה אמרו חכמים עד חצוח, כיי להרחיק אדם מן העניה, 'ולעשוח סייג לחורה, ולקיים דנר׳ אנשי כנ״הג שהיו אומרים שלשה יגייס, הוו משוני! נדי!. והעמידו חלמייים הלנה, ועשו סייג לחורה (ס״א ל״ג מן ושנינו ואילך). - שמעון הצדיק י־י׳: שמעון הצדיק, כהן גדול היה, ונימי אלכסניייש מקדו! שהרג יריוש נן אשחר. היה משירי כנ״הג מן האחרונים שנהם (סיא ל״ג ג״ח), שכנר נימיו נפטרו לגיח׳ ®ולמס רונה (ס״א יונס) של כנ״הג. על הפורה, מפורש נניייחא דכחיג אס לא גייסי יומם ולילה סקוח שמים וארי! לא שמחי, וכדאי נלפני אידיהן (דף ג') שהסנה הקנ״ה עם מעשה נראשיס אם ישראל מקנלין אח השורה מועג, ואם לאו אחזיר אחכם לחהו ונהו (ס״א ל״ג מן וכדאי). ועל הענודה, ענודה ניח המקדש, אמרו (א״א חז״ל) כל זמן שניה המקדש קייס היה העולם מחניך מל יושניו והגשמים יורדי! גזמנן, שני והיה אם שמוט ששממו וגו׳ ולענדו נכל לננכם ונכל נפשכם ונשפי מטר ארצכם נעשו, ואיזו זו, זו ענודה ניח המקדש, ונזמן שאי! ני ש המקדש קיים אין העולם מחנרך על ׳ושניו, ואין הגשמים יורדי! נזמנן. ישני השמיו לכם ם! יפחה לננכם וגו', וחרה אף ה׳ נכס ועצר אח השמים וגו', וכן ננניאים, נחג׳ הוא אומר ®שיושם נא אל ערמה עשרים והיפה עקרה (ס״א יען ניחי אשר הוא חרג, וצ״ל פנה אל הרנה והנה למעע יען ניח׳ אשר הוא חרג). ועוד מצינו נראש השנה ונמנלה אלמלא מעמדוח לא נשקיימו שמים וארן. ועל גמילוח חסדים, שני כי חסד חפצחי ולא זנח, ועולם לא ננרא משחלשו אלא בג«’לוח חסדים שני אמרח׳ עולם חסד ינכה. ועכשו שאין ענודה משקיים העולם נש ורה ׳ ונגמילולז חסדים ונפסלה, שהשפלה משונה כמנודה, כדמפרש נספרי ונחפלח השחר ’’'15י•®,, ולענדו נכל לננכס, וכי יש ענודה נלג, אלא זו חפלה, וכן הוא אומר אלה!־ די אנח סלח ליה נשדירא, ׳שיזנינך, וכי יש ענודה נננל, אלא זו חפלה. הא למדה שגדולה חפלה, ואף מן הקרננוח נראה אל (ס״א נ״ל ל״ג) היא משונה, שהרי 3