Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 92

92 מקורי, נצפיחי גיאסה סהיה האחד מני אלף אשר ישאו חן ורוקד לפניך. שוש אשיש ודל אחגורה ני ארע אשר לא לשוא לפיה׳, אומרה הון, ולא אספן עוד, אשברן נל5בי לאייר, עחה הנה כל משאלומי נמלאו, גניחי אין עוד מחקור גל דבר אשר שארך, אשכח רישי, ועניי ומרוד׳ לא אזכר עוד, כמו שחיקי דם ענב בכוק רויה. ומה מאד סשגא שמחק• לו ימצאו דברי עוד מושך ח קד ומונן לחצנס בציר לעד נעע ברזל ועפרה, ולהרחיבם ולהאריכס, בעבריה או בלשון אחרה. ועסה אני ספלה אל הישג• בשמים כי יקם אה בריהנו כל עוד אשר נשמה שדי תחינו, וכי נהרי נחלי אהבה אשר בנהר׳ לבננו יהלכון, לנצח לא יכינו . ולשיה אהבתנו למקור נובע טוב ומועיל לחכמה עמנו ולחקקי לנו. איון. אחי• שמעך דברי אלה משיה לבך לחמשה מאמרים אשר שלחה׳ אליך, בחנם כבחון אח הזהב. ומה שדתי הבין לי, הורני ואני אחריש, ואלה חמשה מאמרים . א •תרגום משלי. הסרגום הארמי*) אשר ישנו עמנו על קפר משלי, לא ממי •הודה יצא, כי אם ממי הנוצרים הסוריים. הן עינינו תחזינה כי רבו כמו רבו פקוקים אשר לא נתרגמו נו לפי הנוקח האמה׳ הנמצא אסנו ביה ישראל, כי אם לפי נוקח ההעתקה היוניה המיומקח לשבעים זקנים המשיגה מאי מן הנוקח אשר לנו, גס בחלושים, גס במגרעוה, גם בנוקפוה, כידוע, וזה הוא אך דרך המתרגמים הנוצרים אשר היו מימי קדם, יען וביען לא יכלו לשחות מיס מן המקור הראשון, •עוין היטב עקרים (מאמר שלישי ערק כיה דפוק וויניציאה שנת ש״ד). וגס אין בכל התרגום הזה שמן מני דרשות מזיל, ולא כן הוא מנהג כל התרגומים אשר ממי יהודה יצאו, ואף כי הרגום פקוק כמיס הפנים לפנים (כ״ז י״ט) הוא כעין דיש איננו עוד דרש חז״ל, ואץ זכר לו בכל קפדיהם, אך הרעיון לבדו נמצא בתם על ענין אחר, יעוין ברכות (ניס אי). ובלעדי כל זה הנה טמונות בתרגום הזה ־שהי דעות מדעות הנוצרים הקדמונים.׳ אי, היא בזיון העשיר והרחקת העושר, יעוץ מתיא (״ט, כיג, כיד): ויאמר ישוע אל תלמידיו, אמנם אני אומר לכם, הי יקשת לעשיר לבא אל מלכות שמים: ועוד אני אומר לכם, יקל עבור נמל בחור מסע מבא עשיר אל מלכות שמיס עכ״ל. ושם (שם כ״א): ויאמר אליו ישוע, אס תספון להיות תמים לך מכור אה כל קניניך וחן לעניים, ויהיה לך אולר בשמים, ונא לך אחרי עיכל. והוא להפך מדעה סז״ל, ימוין ערובין(פיו אי): דני מכבד עשירים, ד״ע מכבד עשירים, ושבח (קי״ט אי): עשר בשביל שהתעשר, ונדרים (ליח א׳): אמר י׳ יוחנן כל הנביאים עשירים היו (והמשכילים יבינו כי מגמת פני ר׳ יוחנן במאמרים האלה לא היתה כי אס סתירת הדעה הניל, והוא כנר •רה חן לשונו אל הספר אשר נזכרה נו הדעה ההיא, ימוין שבה (קע״ז א ) נדפוקיס ישנים ובעין יעקב בם : ר׳ יוחנן קרי ליה וכוי). וכתובות (נ נביא): נאושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר ממומש . וערכין (כיח אי)! ואס החרים את כילם אינם מוחרמים, דברי ר״א, אמר ר׳ אלעזר גן עזריה מה אם לגבוה אין אום רשאי להחרים בל נכסיו. על אחת כמה וכמה שיהא אדם סק על נכסיו. עתה קורא משכיל! פקח עיניך *) יותר נכון לקראו: מהדורא אחרת מן התרגום הקורי הנקרא: פשיטא (איינפאכע בוכשטענלינע אינערזעעצונג). כי הוא קרוב מאד אל התרגום הקור׳ הלזה, גס בלשון, גס נענין, גם בדרך ההעתקה מלה נמלה, ולרוב יתברר ויחלבן הדבר הקשה אשר נו על פי התרגום הקור׳ ההוא, ולמשל, ראה נא תרגום פקוק זרזיר מתנים (ל׳, לאי), וזיל, ואכנא דמזדרכיל[נמ״גדפיס נאזעל,וממנו בדפוסים אמרים: דמזדרז. ונמוקף הערוך (ערךאבכא), ואכנא דמזדרנילין נינת חרנוגלי ותישא דאזיל בית גיורא עכיל. והוא סתום וסתים מאד אך התרגום הקור• יגלה סתום ויגיד פשר דבר, כי נו כתוב: ואבנא דמזדרבל בינת חרנגלתא ותישא דאזיל נרים גזרא עכ״ל, וזה באורו לפי דעת מביני קפר ולשון קורים: אננא . הוא תרנגול, מזדרכל הוא הלוך נטוי גלון, גזלא הוא עדי (יעוין שרשים לרד״ק (שלש חשף): כשני חשיפי עזים (מיא כי) אמר נו התרגום כתלי; גזיר׳ עזים, כלומר שני עדרים עכ״ל, וכיה במתורגמן (שלש גזל), יע׳וש, ובמי׳א אלאה כי גזל הוא אך שנוי מבטא ממלת עדל בעברי), וכונס התרגום הוא לפית: תרנגול ההולך נטוי נלון נין התדנגילות, וחים ההולך בראש העדר (־עוין שנח ע״זני: עיזי מקנן ברישא. ונפי׳ לש״י שם: מקגיין בליש עזרא, מהלכות בראש העדר) וא״כ צריך להגיה בתרגום אשר אתנו במיג: ואבכא. תחת: ואכבא. בריש גזרא.תחת ביס גיורא. ואגב אוררוא אעיר כי גם במדרש משלי(פקוק זרזיר מחנים) כתוב אשר זרזיר מחנים הוא תרנגול כדעת התרגומים הניל. ודילזרזיר מתנים, זה מדי כשם שהתרנגול קורא גלילה וכוי עכיל.