Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 82

- 82 בעמל אנוש גדול מנשוא, צללו ששתי ולנני למש את העולים האל.,ו אס אמנה ידעתי, נ, לא יובל עע׳ לצאת בעקבי לני, קחם נא אתה בלצון, לצני ולצה אז לציני העוב! — העננים.קדרות .ילבישו שמים, ונ’תיבתם .על פניימו יסלו׳ מבטנם מטרות ־ י עז זרמו יזלו, שחקי קולי יר/ן, אש להט במים, רגע - לו מיד החרסה _קךני.ם׳ יפוצו עבים׳ את־זעפם ישלו, הקלות,ןחדלו׳ ’ ליא עוד יהלו? מקדש תולדה י אז ייה שבעתים 1• : * I * T 1rT -l. . הנה בל־נגעי אדם בי יהדו׳ לירות חציהם, לן זעמם נשאת׳ הדק ומשוכה על־אךהן מצאת דים! תם ואסון לא נצח נצמדו. מהד יבקע בשחר אורן, הלן ואור.עד?שנה איהרידןן: ואתת עסה שלום ונדון, ובמכה לעיסך הנכבדה, יכל כבוד ניתך מולדתן ומודעחך נלון, ונלון הדוקעול היל,ל כהל״א נ״מאן שי' עם כל כבוד ביתו וסנלנו ■כמ״צ מענדעלזאה; ה״ו. אני אוהבן לנכשו אבל ה פ אבלי עהלל׳ן. מענה, ידיד נפשי אהוב לבי, מליץ משביל וסופד מהיד בבור מוהרא״א עהרליך ני״ו. פלגי מים לב איש ניד המליצה, אל כל אשל תפשן תענו! פעם תוציא שעלת יגון ושיש ז עצב מאוצלוסיה וחכש לעיוני גבל צלמות, ופעם תעביד לולו נעל על נפשו תפזל ענני דאגה,ומשמיההקוה יופיעו עליהקיניאולחנמומוס אל יתשכין נקיבה השקע ונעמה — אבל כזה וכזה אך לוח המה ולוא ׳שאם; ואוי לו לגנל דואה עני ולמן, ואנו׳ לאיש אשל גדל המצוק אלמו וינעו ננתינוה עולמו: כי מה הדמיון כ׳ ׳מלן נפשו מלמ׳ן, ומה המזון כ׳ יוציא למימנ דגלו מצל?! הן לוחו ׳מוג נקלנו ינשלו עליו יכאב, והחקוה ות תוחלת קצלות יל הנה לגהות ממנו מזול! . גם אתה, אוהב דבק מאס, את למצז שמעת ותלגז נענך, ולעניי וקשי יומי מעין כסליליס יהמו, ונאהנסן ני נאמנה אתי ונממלתן עלי כ׳ עזה,שלמת פי נס שילתן העדנה לנממג* מעצבי ומלגז׳, ולצקת בלבני ציי מיפא הקיה עונה לימים יבואו. אמנם כי' נעמו גס מהקו מאד צלצל׳ מיחד ננולן, והד קול ע גנן הבקיע מדלי לני. אנל אהה, מה ׳מדילוג׳ דבלי חנמומוהין היקליס, והמושל ,הלמן נצנים כנוגשיס על לאפי ומנופפים