Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 59

ואנכי עומד על שפת העין, עץ הכני. על כבודי כי הושלך מדהי אל דחי — אימו עתה קרני פניך הבריקו כשחר? איפה הודך ותפארתך למו אין שחר? היית כלול בהדרך כשושנה פורחת יפיפית מבני אדם השבעתיני נחת, עתה כי מארץ החיים הובלת לשחת — הודך נם יפעתך יחד על עפר נחת. ואיך אנחם, לעת חיש מהר בשלי הסער. להחריב נאות ביתי לבמות יע־? לואת קול כתנים על מותך ארימה אדיד בשיחי ואהימח מימים ימימה. מה אעידך ומה אדמה לך חמדתי? אין ערוך אליך, מוכים דודך סגולתי! לבבתיני בהוד עדיך עדי שבתה מדהבה, עשית לי מטעמים כאשי, נפשי אהבה, מביתי הנאמן פנית כל חדק, מעונת׳ שמרת כל עת באמת וצדק, כל חיך טועם מצא צוף נועם בנואמך, בדברך נופת הן, הן הוצק בטוב טעמך. בתום לבב רק לצדק שמת פעמיך, זה דרכך בקודש עד יום מוחך מנעוריך, ועתה הה, עובת את ביתי נטשת נחלתי, מי ירפא את שברי ומי ימחץ מכתי! מעי מעי חמרמרו כלו עיני בדמעות על אבקיאשה מאושרת בפרוע פרעות לזאת קול כתנים על מותך ארימה, אריד בשיחי ואהימה מימים ימימה. את אצלת לי ברכה, אך את גבירתי, אותך ראיתי בבנות, אשד, כמוך לא מצאתי את הנוה והמעונגה בבנות הארץ ובפחו חלפו שנותיך, בא יום הקרץ! אהה, שוטף מות הוריד עדיך והדרך, נא בארמנותיך לפגוע בך ויהי ערך;