Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 50

50 «דחנס הראוהו, כה תפזלו כפף הפזרו זהב, פה הנו פאר ומד,, פה הרבו מנוי! ומם! לרומם ולהרחיב אה נהי אלהינו, לפאר ולהדר אה נוה קדשינו, פה הביאו והרבו מנוה ומהן להגדיל רגל נהי למוד וחנוך ילדים, פה הבי גודל פלזינכס להרחיב ולחזק נהי מהסה ומזור לדלים ואומללים: צדקו ועמקו מאד דברי גזז״ל במדרש הפרשה שלפנינו ע״פ ומשיה משנצוה זהב הדא דכה נ כל כבודה בה מלך פנימה, הרצון להם, הגם כ• צייה’־ לעשיה אה אהל המשנן ואת כל כליו בהפליה היופי ונשלימוס ההדור ונפזלי! רב יעצום משובצים זהב ואבני חפן למלואוהס, עכיי׳ז אל הנהג בפזרון הגדול זה רק להפליה האמיחי לפני ולפנים בהיכל הי מקום המקודש אשר שמי נקרא מליו, אך לא להפליה הבל ורהב, ׳חוצות ונרסינוה הפזרו לרוב כהן- וזהב. הראיתם לדעה. ידידי, אשר לא כן עושים קציני העם כיוס הזה ונהפוך הוא, אל בל עניני הבל ומחמדי הגל פזי ינחנו עד בלי די, זהבם וכקפם נחוצות ישליכו, ובכל תפנוקי עדן שלחנם יעריכו, ואמנם אל מקדשי אל לא שמו לבם להרהיב גבולם ולחונן עכרתם ולהציגם כתפארת אדם לשבה ביה המקודש. אין זה כי אם התשוקה הנמרצה אל כבוד המדומה המולידה תהפוכות כמו אלה, וכל זמן אשי המכשלה הזאת החת ידינו, וצא נשתדל להקל עולה מעלצוארינו, אב הי ענדיאחשורוכ א נ ן, ואולם אס רצונינו להודות את שם ה׳ כעל כל אשר גמלנו כרחמיו ובדוב חקדין, אם רצונינו נאמה ולמלא אחרי דברי הכתוב, ועם נברא יהלל יה, סונה וחק המצוה עלינו להיות עבדי ה' ולא עבדי אחשולוש כמאמרם ז״ל התם עבדי הי ולא עבדי פרעה. (נ) מדה אסרת פחותה צא נגרע ערכה מהראשונה אשר ציינה מהות המלך אחשויוש, היסי. תשוקתו הננערה אל הההיפוה, וההצעדקוה (געפאללזוכט), לנו הלך נפעם נפעם לישא ח; וספי בעיני כל אדם ולהצעדק בעיני כל איש ואים, כל היום ההאוה האוה לאפון} כן- מצא שנס והלול מכל אדם קנון או גדול, הגס כי לא נעשה מעמו דבר מהצדק והמשפע אשר יאמר עליו כי הוא זה נושא פרי תהלה והודאה, לעשות כרצון איש ואיש, הי׳ לו לחק נוקד, אך לא מצד ממלה גדולה וחנינה יתירה אשר דפקו נסדר׳ לבבו, גם לא מפני אהבתו העצומה אל קו המשפע הצדק והישר, כמנהג המלכים ונפיני האין אשר בזמן הזה, לא כי אם אך נעבור תשוקתו העצומה אל ההתיפות וההצעדקות, יען היתה כל מגמתי למצוא סן בעיני כל זולתו, הרהיב נפשו לנעות ק' חשד ומשפט ישר אל כל אדם, אך נאמת לא העיב ולא ההספד עם שום איש, כאשר •אמרו המישליס "הטוב לכל הוא הרע לכל" והכי נאמר עליו לעשות כרצון איש ואיש ולא רצון איש ואיש יען עשה עצמו לעשות לנון כל איש אבל נאמת לא עשה: אפן ידידי, מדת ההתיפות רעה יפכלות היא מאד באדם, היא תעצור בעד כל השתדלות, המפעל הטיב והישר, היא המיה לכל המתנשא ברוח אנוש ולכל אשר תעוף ברעיון והגיון כאשר אך עמל ורעות ריח ומבוכת המלשגים באופנים שונים, על דגלה סונים, ומת מאד נמלצו?V;־ נאה דברי המדרש ע״פ לעשות כרצון איש ואיש, אמר הקנייה, רשע! שני אנשים מבקשים לישא אפה אחת שמא תוכל לי שא לשניהם? שתי קפינות פורפות נים אי לצפון ואי לדמם שמא חובל 'ל י ' רוח אתה להנהיג אח שתיהן? למחר שני בני אדם באים אצלך מרדכי והמן שמא סוכל לצאת ידי שניהם אלא לרומם אחד ולצלוב אחד, ואי; ^כיל לעשות כרצון איש ואים אלא הקניה שנאמל '׳^V, נו ומשביע לכל סי רצון, ולעתיד לבא הקניה מביא ארגנטין בעולם ומנהגי שניהם כאחד דכתיב אומר לצפון תני ולתימן אל ת:לאי עכי־ד הנחמדים. אמת ונכון הוא מי שרוצה לצאת ידי כל הברייה ולעשות כרצון כל איש ואים מי שרוצה לישא חנינתו לכל אדם ולישא פני כל גבר, כלים מראה פנים לשום צד ולשום אדם אינו נושא סנינתו, ולבסון} גס לעצמו ולנפשו אינו גומל ונושא חנינה, אמתח זה הדבר תלמדנו מעפה אחת קרת מלפנים אשר אפפרה לכם : איש אחד הולך שחוח מרוב זקנת ושינה_ נזרקה נו, אפר חצי ופגעי הזמן הרדפוהו בלי ~ ו חפן והצינוהו כמעט ערום ויסן-, הלחן אלצוהו ליקס משענתו נידו ולילך אל מרחבי תבל עם בנו יחידו הקטן, הנשאר לו למשיב נפשו ולכלכל שינתו, למען יבקש טרן- וסק מזונו במרחבי האי! ומלואה, ואולם לא היה אתו מאומת להקל מעליו משא המפיע כי אם ממור אחד, עליו נעל מעט מלבושיו וחפציו וגס בנו הקטן הרכיב עליו והוא נעצמו נהג נידו החמור וישם לדרך פעמיו. ויהי כאשל באו הנוקעיס אל הון שערי העיר הראשונה, ויתמהו אנשי העיר ויאמרו איש אל רעהו, הראיתם מימיכם תהפוכות כמו אלה, אשר נעל הקטן, קל ברגליו רוכב במנוסה שאנן על הסמור, והזקן, תש גס הולך שחוח אורח ברגליו נא, אין זה מדרך המוהל והיראה, כשמוט הזקן אלה הדברים אחל לבנו, דע בני, גי להסיר ממנו עקשות כה מוכרחים אנחנו להפוך העני! ולהחליף השעה, הוא אמר ויהי, הזקן עלה וירכוב על החמור ינעל אקטן נהג נו, אך כנואם אל עיר אסלת וישמע הזקן אה העם מתלוננים לאמר, לאו זקן אכזר, נחשב כמו זר, הוא באיה! תקפו וכאיש גבורתו יושב על החמור, ותנער קטן דל כס ורז המזג לרגל המלאכה יבא כחוא מכמיי ייאמר הזקן לבנו, בני אתה, ולא כן אנחנו טושים עודנה, אין חפאלתינו על הדרן הזה, נלבי*