Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 40

4U סכמי האמה, נלצונס להכחיל דבליהס ונכ״ז לעולל אס לב השומע, לכוס עינו ולבי, להמון והספון נמו, הלניכו לפעמ־ס אה דבריהם ננגדיס צואים, למען לפקוס אה עץ ההוגה , לבל לכנוע עינו בהלבוש, אלא במה בכסה הלבוש, "וכל ההוגה בהן (כבן אדס נשים לבבו להמון- — ולא כהאליליס הנהמוס והמעולים) עועס טעס בשל"— וכאמול. — אבל מולח הכסילים, הולה ע״ה שקלא ושנה ולא שימש ח׳ח, נמשלה לאשה •פה וסלה טעם, ולנוס והב באן! מזיל (אבות פיק ששי), ולהפליס מצינים. — כי, ננמנע מהם אולם, המיצב נגדם כמו לנום. — וניצאס נגדה כמו לקלאח כלה, לא יצאו לק למה שהוא נגד פניהם , והוא ללבוש המיצון, ובהלכה נ;ה בדלף האלילים, שבסלו יא..יזו בכנף שעלה היסה, נעל גודלם נ״כ בינותם, על הפלש והעצמוה, — ונעשו ישים מלמעלה ומלמטה, — ואסלו עי״ז על עצמם את הבשל. — (עיין פקסים מ׳ט ב׳ נדנל׳ לב, האומל "ע״ת אסיל לאכול נשל"). — ובלעגה על דבלי החכמים, שלמו את גמולם נלאשס, נקלאם לשמם "בית יצאה", כי יצאו בזח לק "נגד פניהם וממידה למידה" (ע״ן ’לושלמ׳ חגיגה פלק ני הלכה נ' יעו׳ש). לציני לאמול, כי מידה הסוף שבאשה יפה וקלת טעם, הוא כמידה שמלה המצונה מהאשם שחולה ונאווה, ובמידה לעגם על הלבוש החיצון מדגלי החכמים , אנו מודדי; למו על פניהם , בהמון שבדבליהם, והמת נידונים נמו כמו האליל ם ביה "צעוז" .־= ויסקייס, נמו דבלי הנביא (ישעיה לי) "וטמאהם אח צפוי פקיל׳ כקפך ואה אפדה מקהה זהבן מזלם כמו דוה צא — מאמל לו". — ואולי גם במאמלס "כל מה שיאמל לן בעה״ב עשה מון מצא״, התכוונו בור, לעבד עבל׳ או שכיל יום, שהחוב עליו לעשות עבודתו שלימה, מבלי לשנות מדעת נעליו ואדוני, לק אס יאמר לו לענוד עבודה;לה ונכדיה , זאת אינו מוטל עליו להיות בקוס ועשה. — ובעלילת לשונם ״מון מצא", — התכוונו לאליל "צעוז", לאליל העליון על כל האלילים וענודות הזרות — וכולם נקראו על שמו. — לאמור, כל ענודה כעורה ומאוסה, ואשל הוא נכלל נידנוד ענודה זרה — (הנקראים עיש "לעוז", ועיש צואת עבודתם), — לא תעשה דברי נעה״ב. — (סימן נ,) בירושלמי חגיגה פ״א הלכה מ', איהא, "א׳יר ׳ודא בן פזי אכתיב לו רובי הורתי אלו התוכחות אפילו כן לא כמו זל נחשבו א״ר אנין אלו כהנה׳ לן לוני הורה׳ לא כמו זל נחשבו? מה בינן לאומות אלו מוציאי; קפלירן אלו מוציאי; דפהליהן אלו מוציאי; דתנליהון", והניל בפירוש "רובי הורתי" כפירוש הל׳א בקיע "לובי לשון ליב", והיינו שננ״ן הנקראים ״מוכחות" כ׳ צא באו אלא לתוכחה. — יש דבלים לניס המתנגדים זה לזה, וגס לחורת משה , ואעפ״כ לא כמו זר נחשבו, ואלו ואלו דברי אלה׳ ם ס״ם, והכל ניתן מרועה אחד, וניתן הכתובים המכחישים זה את זה , להדרש גרוס העת והזמן, ורוח המקבלים נדור ההוא . — ולי אנין אמי לו כן, ואדרבה הונה נביאים כפלים כיוצא׳ מצרים עמדו לישראל, אבל המאספים לא כהנו והעתיקי, אלא הדברים שאינן קותלי; זה לזה, וצא לדברי תורה, וכמאמרם "בקשו לגנוז קפר יחזקאל וכי "נקשו לגנוז ספר קהלת וכי", ויפה עשו חכמינו, הסופרים והמאספים, שגנזו ועמנו, ולא כחנו ללובי התולה, כ׳ אס היו מעסיקים כל הדברים, הלא אז גם הכתובים שלנו "כמו זל נסכבי וכי" ולא היה נ'מ בין תורה ישראל להורת הגליונין, שדברי אחד תוחל לדברי השני, ודברי השני לדברי השלישי —, "אלו מוציאי; קפליהן ואלו מוציא’[דפחריהןואלו מוציאי; הנייהן" — וממה הפי ל׳ל נ', והפירוש מן ״דנתליהון" הוא כמו ״הנליהון" , כי לכל דיבור ודיבור, יש הניא עמו — , וזיהו דברי הכתוב ״אמרת אלה׳ צרופה וכי אל תוקף טל דבליו פן •וכיס בן ונכזבת", וגס קהלה אמל "ויוחל מהמה בני הזהר וכי ונמיר אמרו ממהומה בני הזהר בכל המכניס יותר מכ׳ד ספלים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו" —. וליא אמל (בלכוס כ׳ס ני) "מנעו בניכם מן ההגיון" והוא כפייש׳'׳ "אל תרנו במקרא יותר מד"" רצוני נזה במלת די היה כתוב בשני ’ודין כזה ״ד׳’״ וכוונתו שלא ירבו במקרא •ושל ממני; ״ד״״״ שהוא כיד ספלים —. (סימן גי) ולדברים האלה נ״ל לכוון נם את דבריהם ביומא ע' וברכות ג', ונתחיל מדברי ר' אליעזר (ברכוה שם) "שלוש משמרות הוי הלילה וכי וסימן לדבר משמלה ראשונה ממור נוער שניה כלבים צועקים שלישית אשה מקפלה עם נעלה ותינוק יונק משדי אמו וכי", ב׳ הלילה והחושן נהדיעה, בזמן ביה שני, כיסה גס צהאלן, במחשכי נאות חמק, ולוח הטומאה, ולמשיכה הזאת היה ג׳ כיתות נפרדים, משערה הראשונה המה הכת הידענים והחמורים , אשר במשיכה יתהלכו בהלכתם, ומערבים הדברים והצירות נערב — רב.—, ואתא ממרא ונטש לשרגא — הוא נר אלהים נשמת אדם —. והוא נועי במשנתו בלי נשמת מ״ם, ועליהם אמל הכתוב "שוא לנס משכימי קום מאחל׳ שנת אוכלי למס העצבים S.I יי