Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 36

36 נההולה לשס מה, לדעה אוהה נעעמיה ורוחה, מה; סמיד מגרעה בדעתו, נידעו שדעתו נטמנה לדעה מקור הסכמה עד חנליהה. כי היא ננ׳ה , ולכל הנלה לאיה׳ קן לחנה מצותן מאד", ונשנאתו להלננות, ואהנהו אה המלאכה, מלאכה והאומנות נהסולה, אינו התוודע עצמו לרשוה ורשים, שנמנע מהם אולם, לק אדרבה משחדל עצמו להתאבק עלמי, וללחום מלחמה ההורה, בעשר יגל׳ חכמים כמותו, ולשמש חכימיא , למע; הוסיף בדעתה, ושימן יעה הוא לו, אבל הצנא מלא שכלא דה׳ חשל", הוא ידמה נהחושן אשל שנינו, כי כבל בא לקן הידיעה, ונפקח עינו הגבוה לדעה עוב ורע כאלהיס , והחכמה נערפה מפני דעתו, — ושימן רע הוא לו, — כי שופו יה״ שיהחנא הוא ואשתו — ה א שה יפה ישגה עעס — , מפני ההוא רומא דאתענד קלא, המתהלך לרוח היום —, באמלו לו "איכה רשע עלום המר,יל לעצמו ומחמיר לאחרים". — ולדברים האלה התכוון הילל באמלו (אבות פ״א) ״ודלא מוסיף", לדעתה באהבתה, "׳שיף" לרוסה —, ונשוף העניה אמדו "מאי ישיף (יעו׳ ש ובחוש׳ דיה מאי ’אשף וכוי) — תקנליה אימיה", והוא אמו הזקינה שנהבי,יה על ידו, חיקבליה אותו, והיא התחדש כנשר נעוריה, כי נאמה עץ חיים היא למחזיקים בה , לק ״דלא יליף" ולא משמש חכימיא, נחשבו אותה לען הדעת , וכבר אבל ושבע ממנה, נמקראו ומשנהו, ״קעלא ח״ב" ובשמפו ״נהגא חלף" שחלף והלן ונתבזה על ידו, הוא מהחייב בנפשו, ומאבד עצמו לדעה — והרבנות מקברה אותו . — ולפי דברי ריש "נידון בצואה רותחת", כי ה מ לעי י על דברי החכמים ועעמיהס, שהם נשמה התורה וההלכה, ואשר עועמיה חיים זכו, מזה נשמע שמעולם לא נמשו דבריהם בלבנו, וצעמיהם לא נא בפיו, לק נשם שהוא מכניש אותם בקנאתו ורהימהי נכרישו, כן הוא מוציא אותם, וכבלעו כך פלעו. — ונידון נהו ״כי שופו יהי' שיניח אותו לבדו, על הכקא הלבנות אשר לו, להריח בדבריו אם יש נהם עעם וריח, ולמשא יהיה לאיש דברי- וצא — צא — שאמר לו(שימן אי). ובשועה כיב אמרו, "קרא ושנה ולא שימש היח הרי זה כותי ומגוש", ני הוא נמי נוחי ומגוש הלוקח בל הדברים ננהנן, גס להתוארים והתמונות במעשה מרכבה, ומגשימים להמנב והמרכב, — ונהניעס לשמאל (להעושר והנגיד המדומה אשר בשמאל), — את פניהשול, וכף רגל עגל הישרה הנאמר ביחזקאל, יוצאין לעבודתו, ע״מ לקבל פרם׳ ולוקחי! למו משם קינים ורגלים, ושולחים לרגל השור והחמור, לנגח ולדרוש לה חבר ים והת״ח האמיהים, היושבים לימין הקב׳ ק במלאכתו להקינו של עולם. — ובמשנות רעיונם׳ נוראין מהמקרא, ישפולם במשנתה, תמונות מתמונות שונות, ותמונות הללו בצלם אלהים חדשים, הנאים מקרבם , יחי,לגו נגדם בתפלתם ועבודתם. נמשך ולבוש מגדיל וחוצן בינם לנין האב שבשמים, ומתפללים ועובדים למו. — ודברים האלה אתי' בדברי לשב"׳ (שם י' ני) ״כל מי שיש נו גסות הלוח כעובד ע יז", כ׳ הגש רוח ע״ השרו; החכמה , ומכמ׳תי נערפה מפני דעתו, גס עינו תלויה בדמיון גבהות לוחו, ויחזה לאלה ים המצייר בדמייני ועובד לו, — וגס אמרו (שם) "ר ח נר חנינא אתל כאינו נא על העריות וני" ני בגסים דעתו ודמיונו, יחשוב שכבר בת לתכלית הסכמת והבינה, הנקראים בלשון המקרא נש® "אחות,אם" ככתוב "אמור לחכמת אחותי אתי׳ (משלי זי) וכתוב "אש לבינת תקרא (משלי בי ועיין ברכות נ״ז אי), — והרי הוא כאילו בא על כל העריות. — ובדף ה׳ (שם) אמיי "אזהרה לגש׳ הרוח מנין אמר רנא אמר זעירא שמעו והאזינו אל שגבהו וכי רב נחמן ני יצחק אמר מהנא ורש לבבך ושכחת יכתיב השמל לן פן תשכח וכ " והתכוונו בכל האזהיי" הללו לאמור ולהוריה, שאין דברי חורה'והסופרים שבכתב יפנע־פ מה קיימת ונקנית, אלי* בשימוש חכימיא, ובשמיעה והאזנת מאיש אשל רוח ד׳ נו, אבל לא מהספרים אין קן בהלכי" פשוקות, שמעמאין אח הידים, ומביאי; לנסות ריח, ושכחת החלק,אלוהי ממעל, ועימעי® הלב, הנאסד ונדבק נציל ישראל , אשל הוא חלקם רצוי לבבם . — והס הם דברי הספי' פרשת עקב "ד א ני אם שמר חשמלו; מנין אתה אומר שאס שמע אדם מדברי תולה לאשי! ומקיימו שכשם שראשון מהקיים בידו גן אחרונים מתקיימים בידו ח יל ב׳ אם שתל חשמלי! המצוה הזאה", הר• לן מזה, כ׳ שמול יזכור בדבור אחד, הנותן עדות גס על דבורי® אחרונים , לאמור, פשם שדיבור הראשון שיצא מפי החכם, מפורש ושים שכל, ירד לחייי לב השומע כדרבונות ׳משמרות נעועיס , וקרוב הדינור בפין ובלבנו לעשותו, וע'כ מקיימי, יכנה גם האחרונים לא נמהלה הנתק ממנו, ויהק״מו נידו. — כל הדברים הללו לי* נאמר רק בשמועה — ר’ל מפיהם ולא מפי כהבס, — כי לוקח לבבות מכס, וכההוא מע®" והילל עם הגרים (שנה ל״א), שקירב אותם תחה כנפי השכינה. בדיבור יכלל אחד. ■־''