Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 21

21 "א1ךיזעה בין רוחו לבערו, יבזח כל פנע; " לבו אל־הטירום׳ יעחק אל־ננע." ולהודיעני, צורי תמים ׳ את־אלה י י מה עעית אפוא? לי לא נגלית, אף מלאכיך לא אלי עליות; ז נעז ולנעןיאם תראני פלא! אם עמעתי קולך, א1 הקרית אלי ערף וכרוב, הן לא’הנחת לי חפע ובהירה: הכל לקחת. כי אם לבי כחל לי, הנה נטוה׳ אם אבן.יתפוצץ׳ לו כזאת יחז: כי מי עקע ופחז לגירוד עוד באלהים אז _יעצר־בח? ובבר לא מאנוס תעזאף ניחח. אך §ה עעיר;? - בעעור לחדע, ירח האיתנים׳ עתו'תי,נעף. י אתה ברסיסי לילה נאלתניי) יום האיום ההוא נאדר'בקדע׳ ומזי רעב עמך ולחמי.רעף׳ טה־זה, אדון, עכבה העבעתני? האם' אעמה הרביתי׳ וענאתני. ותיעביעני! כי צומי נעלת? T אמנם לו עברתך בי״קצפה׳ TP.' 1 : T •ןי1 T I IT כי עתה לא דול?ה עלי ענה - לא־כן׳ אך זאת פעלת, עד־אדע כי רב־־טוב אלי אצלת. י 7 אל רחום אל חנון, ארך אפים! מה־נפלא חסד זה אותי חנת! ענם כי מלדה אך טוב קויתי, לא הוחלתי לזאת, רקע עמים. 3) #לני, א׳ ן*.