Kokhve Yitsḥaḳ · 1861-01-01 · 26 (1861) · p. Seite 79

79 כל בני ביפו < וממנו למד נכדו יעקב ונשבע ברחי יצחק אביו, כ׳ רבוד אביו ומוריאו עלה על ראשו ביפר עז מאוד מאוד, ואחריו למדו לדומה להשביע ננקיעה חפץ למען העל אימה ורעדה רנה על הנשבע, ונשאר לה שם שבועה על דבר מקורה, וענינה הוא שהאיש הנשבע הוא נעשה קדוש ברגע ההוא, כי הקדש הוא האמה , והאמה הוא הקדש , ולכן מצינו הפעל ממנה גם על האממח דבר מה שחס (בננסהייערן) כמו וישבע עוד דוד (שיא ני גי) וישבע המלך(מיא אי כ״ט) ומעעם זה אמרו חדל אין שנועה חלה על שנועה נדרים ׳“ז אי, נ׳ האמה הוא מענעו רק אחד לעולם ואין נו לא גדעון ולא רבו׳ והנן" ומדאגה מדני פן הה יה נב״ז מחשבה נליעל בלב הנשבע , כי אין בני אדם כלם צדיקים לכן קיא לפניו המקבל השבועה ממנו אח דברי האלה והוא ענה אמן, מלה נשגבה מפאה הוראתה על האמה העהור הנקי מכל שיג, ואין בה כל מקום להוראה אסרה , קענה נמדהה ורנה באיכותה , וגם שם די בקרנה , וזה יעיר נו תרדמה נפשו, ויאלצהו להומה האמה, ולכן בחרו בה ולא במאמר שלם, ואמרי קרא האחר את השבועה לא היה עור לירא פן יכוון הנשבע בה כונה אחרה . ומעסה נבין מדוע לא יבא ענין שנועה בשי קודש רק בנפעל או בהפעיל *) כי הנשבע הוא נפעל מחברו ואיננו פועל מאומה,׳ יק עונה ומקיים דבריו. אן ברבות הימים אחרי פרח הזדון צץ הרשע, ובני אדם השחיתו דרכם , לא היה די עוד שיצדק הנרשע את נפשו נמלח אמן, כי מה נקל לאיש תככים לשכך רגשה נפשו כמעט רגע עד הטנור המלה הקטנה הזאה על דל שפתיו ואיננה I — לפן יסדו מז״ל שיאמר הנשבע נעצמו כל דברי האלה בפיו, למען יעשו רושם מוחש על לוס לנו ולא יתעה ה ש,שטים באמרי שוא, ולבל יאמר מילתא דמשחמע להרי אפי, ויוציא מעיו דניים אשר מוב: אמר להם בלבו, אמרו לו הדיינים : לא על דעתן אנו משביעים אותך אלא ע״ד נ*ד שבוי-ות ל״ט אי, ובכל זאת לא עקרו מנהג הקדום, כ׳ כל העונה אמן אסר שנועה כמוציא שנועה מפיו דמי, שם כ״טב׳, סון> דבר ענין שבועה איננו יוצא מהוראתו הראשונה, והי‘■ מצב האדם נעה ההיא במעמד האמת הטהור מכל דופי, ושומו אלהים לנגד עיניו, והיויא מפיו אז צריך להיות קב ונקי מכל שמץ דבר שמר. וא״ב מה תועיל התרת חכם לזה הלא נהסאסן» יחד כל ראשי שבטי ישראל לא יוכלו להפך דני שקי לאמת; האיש ההוא אשר חלל כבוד האמת ועשה אותה כל• למעשהו לכסות פני כזב נצעין» קדשה , עונו ישא ׳ונקום ינקם, האמה תקום למעה ישע ולא תשמע לקול מלחשים, וגס כל המימות שבעולם אינם מטהרים אותו מחלאחו. הביטה וראה איך עמקו מחשבות חכמינו הקדושים ונשמרו בדבריהם לבל יתנו נם יד לפושעים ולכן אמרו מכס מסיר ואין החנם ופיר, נדרים ע״ס א׳, והנה בעיון הראשון יקשה מאי נ״מ אם הוא מתירו או עוקרן מעיקרא? אך עיניהם למרחוק צפו, לבל יבא איש באחד מן הדורות ויטעה בדבריהם ויאמר : כ׳ בכח החכם לעקור כל שבועה משרשה, וכאלו לא נשבע מעולם, לכן גלו דעתם כ• אין הדבר כן, והחכם לא יוכל להתיר רק שנועה כזאת אשר נתחדש אחריה ענין אסר, שאלו ידע הנשבע ממנו נעת שבועתו לא היה נשבע, כמי שנשבע לבל יהגה מרעהו כל ימי חייו, וברבות הימים ההפך עליו בלהות, והוא מוכרח להתנפל• לפני רעהו כי ׳שפחתו אל אחת הכהונות לאנל אהו לחם עוני, ואס לאו ימות ברעב, שנועה כזאת הוסרה מעצמה, אמרי אשר על אופן כזה לא נשבע, אן לבל יקלו שבועות ונדרים בעיני הטס, ואיש ואשה ישפוט על כל דני שנועה לפטור את נפשו ממנה, אן» אם לא תהיה לה סנה מספקת, לכן הצריכו מז׳ל ללכת אל חכם מומחה, למען יפלס במאזני שכלו אס ראוי להתירה ואם לא, ויוכימהו על הוציאו מפיו מלים לא כנים לבל •וסין» עוד לשנות גאולתו. אולם הנשבע על מעשה שעשה כני או יעשה לעתיד , כנשבע שלא לוה מרעהו או שהללו, או שיש 'להם *) מיסד׳ שפתינו הקדושה לא הניסו המלות בהסכמה גרידא , כ׳ אם בנו אותן ע״פ דרכי הנפש ותהלוכותיה, וע״פ הקדמה הזאת יצא לאור משפט שרשים רבים מדוע לא באו רק נננינים מיוסדים, ואראך לדמיון שורש למס להוראת מלחמה לא יבוא רק בנפעל והפעיל זולתי נשלש מקומות , והן לחם את לוחמי (תהלים ליה אי) כל היום לוחם ׳לחצני(שם נ״ו ני) רבים לוחמים ל׳ (שם ני) ומדוע? כ׳ האיש או העם העושה מלחמה אס רעהו הוא ע״ איזה סבות המכריחות אוהו ולכן הוא נפעל ממנה , לא כן האויב המכתיר אס הצדיק על לא ממס נכפו, הוא פועל לא נפעל, והנה דוד התאונן במקומות הנזכרים על אויביו חנם, לכן קיא אותם לוחמים והתחנן לדי לחם את לוחמי הכה אותם בשבט עברתך ג״כ כלוחם לא כנלחם ,