Kokhve Yitsḥaḳ · 1861-01-01 · 26 (1861) · p. Seite 77

77 פחה סרטי, אמח׳ה, אם שהוא מצטער הרגה . או שקרה לו מקרי. הדש «!מכריחו לעבור על בנועהו וכיוצא נזה , באלה אמרו הכמים שיוכל הסכם להה׳ר השבועה , ני בדבר כזה לא ייטב ולא ירע לבני אדם, ואיננו נוגע רק לד׳(כי אן- אם נשבע בדבר הרובע לאדם איננו מוכרח לעשותו מצד הדין, כי אס מצד שנועהו וא״כ הוא דבר שנין אדם לד׳) לכן אם אין לאל יד הנשבע לקיים אוחו, ישלה לו ד׳,כי אין הקניה נא בטרוניא עם בריותיו, ומי נהם אמרה תורה ולא שימות נהם, וסכמו השכילו מאוד דז״ל נזה, אן- שאין לו עיקר מן התורה, כאמרם היתר נדרים פורמין נאויר (חגיגה •׳ א׳) לבל ׳שפל העובר על שנועה כזו בעיני עצמו וימשוב כי כני ננעלו לפניו שערי תשונה , ויעשה מה שלנו ספן, והוא כדרך אמרם בהיתר יפת תואר: לא דברה תורה אלא כנגד יציהר .— והנה כל זה רק בשבועת נטוי, שנועה אשר אין נזק לאדם אסר על ידה,אולם עבועת הדיינים על הודאת או כפירת ממון, או שבועת נעל פקודות למלך, שלא לקסה שור,ד ולשמור משמרתו באמונה, שנועה כזאת עומדת באיתן תקפה לנצר , ואן- אס כל הרוחות שבעולם נאות אינן מזיזות אותה ממקומה , ואיך יעלה על הדעת שיוכל הסכם להפיר או לנטל אותה V הלא תראה שגם נדבר המכה הקצוב מאת המלך אין כל מפלט מצד הדין, ואמרי נסרך המשפט במשנה נדרים נ״ז נ׳ נודרין לסרמין להורגין ולמוכסין וכו׳ ונ״ה אומרים אן- בשבועה , הקשו נש״ס והא אמי שמואל דינא דמלכוחא דינא? והשיבו במוכס שאין לו קצבה, או במוכס העומד מאליו, וכן פסק להלנה הרב נ"׳ ס ו" מ סי׳ שפיט ס״ו ולא עוד אלא שהמנריס ממכס זה (מכס המלך) עובר על לאו דלא תגזול מפני שהוא גוזל מנת המלך, נין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכ״וס עכ״ל, ואן- כי הנשבע לסבי ר ו ע״ד הכחשת ממון, סלילה לזרע יעקב לשקר באמונתם! נא ויאה_, אין לנו גדול מיום הכפויים, יום הקודש הזה מטהר החוטא מכל פשעיו, אם יהנסס טל מעלליו וישוב לאלהיו בכל לנו, אך על איזה חטאים מכפר? על אלה שנין אדם לד׳, אולם העונות שנין האדם לאדם חרותים בעט ברזל נספר זכרון, וגם אם ירבה חפלה בעשור לחודש ויכון- כאגמון ראשו, סלאחו נו ולא תחום ממנו, וכל הצומות והחרטות לא יטהרוהו מזוהמתו, עדי ישיב הגזלה אשר גזל או העושק אשר עשק . והדברים האלה מפורשים במשנה יומא פ״ה נ׳ עבירות שנין אדם למקום יום הכפויים מכפי, עבירות שנין אדם לחנירו אין יום הכפויים מכפי עד שירצה אס סנירו, ודרשו זה מהמקרא מכל חעאתיכס לפני ד׳ תטהרו , מאלה אשר לפני ד׳ ולא לאדם, מה נעמו דבריהם ומה נהמדו! — וכמה הפליגו לספר בחומר שבועת שקר וגודל עון אונאה תרמית וגזל, לא לנד נין איש ישראל לרעהו כי אם לכל איש, וממקורם שאב הרב ב" ופסק להלכה מו״מ סי' רנ׳ח ס״ו אסור לרמות בני אדם נמקח וממכר או לגנוב דעתם כו׳ אן- אס הוא עכוים — סי' יל״א ס׳א המודד או השוקל חסר לסנירו או אפי׳ לעכו״ם עובר נלאו ד לא תעשו עול נמדה במשקל ובמשורה , ועיש בבעיה ג ספור נפלא מענין זה מן הילקוט — סי׳ שניט ס״א אסור לגזול או לעשוק אפי׳ כל שהוא נין מישראל נין מעכום, ואן- שנועה שהשביע האחד את רעהו ואין לו בבעולה נזק ממון, לא יוכל הסכם להתיר רק במעמד שניהם המושבע והמשניע, והא לך לשון הרמנ׳ים : ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה׳, אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו נו, ואפילו היה שמעון קטן או עכו״ם אין מתירין לו אלא בפניו, כדי שידע הנידי שהתיר זה שבועתו או נדרו, ולפיכך יה נ ה ממנו או יתנה לו(הל׳ שבועות פ״ו ה״ז) ומקור הדין הזה מש״ס נדרים סיה א' אשר גלו חז״ל שם ולא כסו חטא הסנהדרין אשר התירו לצדקיהו את שבועתו פלא בפני ננוכדנצר , אן- אם עשו זה מפני אימת מלכות , וזה היה נכונה מהם, למען הורות לנו חוקי חיים לבל נירא אדם , ולא נחטא בנפשותינו מפחד אנוש אנוש ובן אדם חציר ינחן! ואן- גם שונאינו הגדול דאקטאר קויל המשחית כל סלקה טונה אשר לנו, ועברתו שמרה נצח , כאשר הגיע לדברי הסמנים האלה, לא יכול להתאפק מקרוא לעיני הנצניס עליו לשמוע קללות נמרצות על כל קהל ישראל, כדברים האלה: עש טפריכש פיך היער איין געוויששער גראד פאן אפפענהייש אויש! (נתינות עולם אדעי : דער וואהיע אי:ראעןיש ז. 1U0) ואן- 6ם ברגעים אחדים נהפכו הדברים האלה למרורת פתנים בפיו, ורגז וכעס ואין נסח, הוא על כי לא הבין דברי הרמג״ם על בוריים , ולמותר יהיה לענות לו על זה ■ ואסרי כל זה מי זה יערב את לנו להרשיע צדיקים ולהחפיא עלינו שקר כזה לאמי כי אין אמון בכל שבזעותינו ונשאט בנפש תהי