Kokhve Yitsḥaḳ · 1861-01-01 · 26 (1861) · p. Seite 39

39 ומצפוניה לא יאירו. הברקים כי משדי צבא לאנוש בארץ - אל תנל המסך פן יקרך קרץ. , שם מיד נבוה יגוללו הכדורים ימירו יחליפו אסון והצלחה לא יעבטון ארחם לפקודתם מהירים מרפא בכנפיהם ויביאו הדוחה אך לאדם אמר 5 גבול לגאון גליך׳ בריח ודלתים לחקר ימיך. הביטו כוכבי בקר, עז אל ירננו אהבה ותקוה לכל יבשרו, ברושים שם אם ואפרוחים יקננו יד אל תשביעמו ואליו יזמרו. כן הרגעי ורומי אם נעימה ולאבי כל חי תקותך הרימה. הרימה תקותך בשקט ונחת מוץ מרגוע מכל עתות חייך, משאת שוא רק יכרו הפחת ובלי משים ינקשו רגליך, על כן מבת עין בל תטף דמעות כי בועלך עושך ד צבאות. הילד הדה גלילי זהב ירהו ועיניה הרימה אל אלהיה, אהבה וחן הצחוק הקרו עינהו ורק דמעות נוחם נזלו לחייה, אהבת אם מי יערוך גדולתך דבר גבורות ורוב חין הדרתך י אהבת אם כמו שחר נשקפת, חכה ממתקים ונופת בשפתיה. מדברה נאוה, צוף דבש מרעפת נחלתה אמונה, אש רשפיה - כן אהבת בת ציון לעד מוריה, ורק אגלי נוחם עינה כוכיה. אתה תהל נרי והמתיק ימותי מי יתנני אראך בימי גברי מדוע משדי נצפנו עתותי אחלה, אדדה עמך, כל שנותי י - כן בהלך עצמת רגשותיה תרדמה נפלה על עפעפיה. - בחלומה, היא זקנה ובנה גברי עושר וכבוד על כל עבר ופנה וממשכן ההצלחה נסו אסון ושבר רק שמחה וענג ששון ורנה - והנה זהפתאם אש נפלה משמים ותאכל היכלה וכל חמדת עינים. הוי? בני במר נפש צרחה המלט על נפשך ממקום תבערה, והיא בדד ישבה דומיה נאנחה יען תמוד גאונה אסון ומארה, בנה נדד בעניו לארץ נכריה והיא נשארה שמה ושאיה. בקול פחדים התעוררה משנתה בן בטנה בעיניה היא מבקשת, הילד בדמעות בוכה לעומתה והיא אחרי משאת החלום דורשת מה נורא החזיון בראי עתותי, עוני גדול כי עברתי חוג ימותי.- והנה זה רעדה הפחידה עצמותיה וממצולת לבה שמעה קול דממה רוח ממרומים חלף על פניה: אם עורת, בת אדמה, כספר החתום ימים הבאים חבושים בטמון טובים ורעים. אל תעפיל עלות שפי ההרים, כאין כנף ואבר להרקיע שחקים, העת תעלומה סגורים השערים