Kokhve Yitsḥaḳ · 1861-01-01 · 26 (1861) · p. Seite 37

37 יושר ללכח בדלני חושך. ומלאה׳ רמז להשערה תזאח נדנלי ריא (פסחים שס) ע״ה מושר לנסרו ני״הב שחל להיוח נשבח, וגודא׳ לא הסנוין ר״א סלילה להחיל לשפוך דם אדם יהיה מ׳ שיהיה , לק יש בועה כמדי,לוח מלב, והנחילה היא נחילה הדגלים שהיו נצלכין להיסר לצרף אוחס למנין, ולהחיל הקשר רשעים שאינו מן המנין — ע״י החלמי וקנומ׳ וקנוס׳ שקנסו אוחס לדון אוסם כמנודין ונסלמין, ואמר: שמל נשבח , לאמר אע״פ שאין מפירין נדרים נשבח , ואיך יובלו להפיל ולהשיל הנדל והמנודה!' אך גאמח אין זה נדר לק נדל׳ זריזין, ועח לעשוח לד הפלו נדרך אן- נשבח ושבח שנחון (ס" וי) ולאישי להעשיק פה דבלי הזוחל נראשיח: והחיקונים חקרן לה מובאים בהקדמח עץ חיים לד חיים וויעאל יעדש , ועלינו לבאר אוחס כפי דרכינו, ומזה ילאה הקולא ני מצאנו חבל לדברינו בראשי המקובלים וזיל בניד אמל הקניה לא עוב היום אדם לבדו אעשה לו עזל כנגדו דא משנה איחחא דההוא נעל, כ׳ חנוך לנעל על פי דרכו, וניחן לו אשה יפה ונזם זהב נאפה , והיא הנשמש חיים , דמולח לען החיים . ואיהו שפחה דשכינחא ואיזהו ישראל." כי לוחי עומדח נשונכם, והיא הלו׳הק שלא זזה מחוך ישראל, ורוח הקודש מושליה בה , "איה• עזל לן נגלוחא מסיטרא דהיחר נשל עהול", כ׳ לא נאה להחמיר לק להקל מהמצות שאינן נ והגי ן בחויל והיא היא המשנה ראשונה, »ואי לאו איה׳ כנגדו מקיעלא דאסול טמא פסול, ונחק״ם במו׳, וגם אני נחח׳ להם חוקים לא טונים וכוי. היחר כשל טהור מסיטרא דיצר טוב, טמא פקול אליי «סיטלא דיציהר. ואישחא דאית לה דם טוהר ודם נדה, איה׳ מקיעלא דמשנה איה* שוויה ליה , ולאו איה׳ בל זונה יחידה דיל", דלית ׳סודא עד דעלב לב, וקלא להלנניס וגומלים מתוך המשנה בלי נשמה, נשם עלב — לב, כ׳ הוא מבוא עלב וחושך ולא בוקר, ׳חמסון מעלמא , ואז יהיה הקניה ואורייתא וישראל מד, וראו בל בשל כ׳ פי ד דבל נהם , ובהתדבקות לוח א גרוחא יתקבצו כל חלקי אלוה ממעל לאחד, .וגיד איתקנר משה לבל מארעא דישלאל* למען שלא יחנו כבוד הלוח, נשמה חיה יחידה לה גוף והחומר בדרשם אל המתים "וקנורחא דיל" איה׳ משנה' ואם שהגה בנשמת המשנה שהיא אותיות נשמה < ע' נשמגיד לל" קאלו) אז שמצא הקבל והקפון מחלקש מחוקק "ולא ידע גבר יש קנולחא עד יומא דין" ני לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית מדרש המשנה, ונימי אבלו של משה נששכחו שלשה אלפים הלנוש (שמולה ט״ז) והבונה נזה לא גופי הלנוש רק נשמה הלבוש, וע״כ בקשו כל ישראל להרגו ,שם) לדון אוהו בעריפה לפגוש עורף לו והיו קולין אותו כסיל,מדרש משל׳^ קנולשא דלי' משנה דשלטה על מטלותינא דאיה׳ קבלה למשה , כי הקבלה היא מרוח ד׳ והנשמה חיה יחידה שהיא בקרנו, אך כאשל נתהפנו הדברים והאושיוש מנשמה למשנה, ולא דרשו לק בהגשמת נתב אותיות המשנה, נתקיים שפסה שירש גבירתה ושלטה על המטרוניתא "ומלכא ומטלוניסא אחפלשו מבעלה״ וקרא להרוס והנשמה נשם מלכא ומטלונישא, ולגוף המשנה וגוף ישראל נשם נעלה , נ׳ הוא מושל נמו לעיני יושבי מושך, והלומדים •במשנה ואינם יודעין לחבר לנשמה והגוף, ענדין פלושא נין המטרוניתא לנעלה , באין נמו רוח הדביקות ,ונגיד חסת שלש רגזה אלן, שסח ענד ני ימלוך, דא הוא ענדו ידיעא, זה המשמש גתגא ע״מ לקבל פלס , ושפחה דא משנה , ני חזרה להיות שפסה יורשת גבירתה, והלומדים שמשו נח לגרמייהו, כמו עם שפחה , ונבל ישבע למס , דא עלב לב , זה הלב המניא עלב, הנקרא נבל, ני הוא מנבל וממלל אס הנשמה לשפחה, "ישבע לחם• ומולה מהמשנה לנכר לסם ואגולש נקף . והנה הוא תפוש זהב וכסף ולוח אין בקרבו. ודברים האלה מתאימים עם דבלי התיקונים תיקון ל', ולוח אלהיס מלחפש על פני המיס, מאי ורוח y אלא ודאי נזימנא דשנינתא נסשא נגלוחא, כי ננל מקום שגלו ישראל (ס" וי) ולולי דמיקשפינא מממש המנקרים הייתי אומר כשם שזאת ידענו שנמל שלא התנונו בכל נדל׳ וכוי שלא יקיים אדם אח נדריו וכוי שבין אדם למנירו, ונמו שהלשינו עלינו מנגדינו, רק נונשם היסה על הנדרים והסיגים שאדם עושה בשגגה וספזה למען ענות אח נפשו וכשהוא נא לישוב הדעת הוא מתחרט בהן מעיקרם . נכה אני אומר שיוכל להיות שכללו נכונה הזאת גם להתקנות והנזירות והחרמים שנעשו בהסכמת חכמי אמש לגזור לפי שעה כשהשעה צריכה לבך, ולמען חזק מצוה הרופפת אמרו על מקצת שהם הלינו, ואנו עומדים מושבעים עליהם עוד מהל סיני נ׳ הס נכלל לא חסור ונוי, וע׳ב גלו דעתם בכל נדרי וכוי נדלנא לא נילי ואסלנא לא אסל׳, ושנועתנא לא שבועות, שאינם תולש נדל ושנועה לעולמי עד, רק בל זמן שעמד טעמם נס ולוח חיים נמו, נכתוב בליש׳ היסה אחו החיים והשלום ואתנם לו מולא ויירא;׳ וכוי, אנל נהסלש הטעם וורןהחיים ואשלום, נעלוהסקנה והנדרוהמורא,