Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 120

— 120 — ׳צלינו למצוא איש קודם או אלוי ההפלה שיתקע לו בתמר, ונמצא ני נוסף על הודאי נינה <p לו עוד ptp סקיעה וה״א שזה עדיף קמ״ל. ובירושלמי שם ה“•: במקום אמי הוקע׳! ובמקום אמד מנייק, איה הל" תני הולך לו אל התוקע , איה מני׳ מני אצל המביך, מ״ד הולך לו אצל הוקע נשאי! ביום כדי לתקוע. והיינו שהיום בוים שאי; תוקעי;, והוא י״ה שסל להיות בשבת שאין הוקע׳; אלא בבית הועד מדי׳ת, או ניבנה גס אמי׳ שגלתה הסנהדרין משם מדבריהם, מ״י הולך לו אצל המביך שיש ביום ני׳ לתקוע (שלא היום גורס כ׳ סל במול, לק מנועם גזירת המלכות, הולך לו אצל המברך ומשיש את דבליו למה? נאמרו) נשמעינה מן היא (מן הדא אנו שומעי; לפעמי הדברים) דא״ל יעקב בי אידי נשם יינ״ל ונו' הולך לו אצל תוקע ונוי הדא אמרה <ו״ע של י״ה שמל בשבת, במקום אמד ונו' הולך לו אצל מברך למה שהכל יודעי; לתקוע ואין הכל יודעי; לברך, ד״א אדם מוציא ידי תנירו בתקיעה ואין אדם מוציא ידי מנילו נברכה, ופירושו: שאנו אומלין שבודאי ימצא לו אחד שיתק» לו בסתר, ואף אס לא יוכל לילך אחל התפלה והברכה למקום שתקעו בגלוי, ימצא גם במקום שמנלכין לאחד שיהיה תוקע בתוך הנול או מעלה, ע"; נר״ה כ״ז נ נהמשנה והבנלי — ואף הלכות הללו נשנו נעת גוירת ממלכות, שהיו נ״י מקיימי; נעת ההיא הכתוב תקעו נמודש שופר בכסא — ולא בגלוי, ואף כי לא מן הנועם הוא — ולמה חוקעין רחמנא אמר תקעו: סוק לישראל הוא. — ולפי באורי נהירושלמ׳ נאמר: כ׳ הסיום שם "׳ו״ט של ל״ה שמל להיות בשבת , לא כמי שאין ביום כדי לתקוע, ואת אמרת הונך נו אצל המביך הדא אמרה שלימן הוספה מאוחרת היא, והתלמידים שלא הבינו נאור הדברים מן: נשמעינה מ; הדא וכוי בלבלו והוסיפו ועשו זאת לקושיא ותמיהה . ע"; נק״ע ותראח את בלבול הדברים שמה, לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא איה ליה ריפא — ובדוחק נוכל לקיים גס את הדברים האלה רק בהגהה קטנה תמת : חדא אמדת שלימן, צ״ל: היא אמרת ילא פליגון, והוכיחו נזה שאי אפשר לומר שגס הברייתא האומרת: הולך לו אצל המברך וכוי מ״ר׳ ג*כ ניו״ט של ר״ה שחל נשבח נאמרס : הלא ביום ההוא אי; ביום כד׳ לתקוע, ואיך נתת טעמך שהכל יודעי; לתקוע וכוי, מה הועילה לנו הידיעה כשאין לנו הנחירה? הדא אמרה דלא ,ניגון, אלא הכא מ״ר׳: כשיש ביום כדי לתקוע, שיום ההוא בכל מקום לא הורע אח התקיעה כ׳ הוא יום של חול, רק המקום גורם מגזירת המלכות י מקנאת השטן — וע״ב •לך מקודם אצל המברך, ובטוח •היה שימצא בכל היום נאחד במקום אחר, או גס במקומו(במקום שאין עין השט; שולט, ויוכל לאמי קוים התקיעה במשא׳: גירא בעינך שיטנא, תוקע אמד להוציא אותו גס בתקיעה, והחס מיירי נשאין ביום נדי לתקוע , ב׳ הוא יום שנח, וגס לאחר אסור בכל מקום, לאחר שיצא לתקוע בשבת לזנות את אחרים , ע“כ ימהר יילך למקום שתוקעין, והוא נניח הועד ותסמונות . או ניבנה גם לאחר שגלתה הסנהדרין משם , שהיו תוקעי; ננ״ד יאקרח• שלהם — ולמען שלא להרבות במחלוקת ני; הבבלי להירושלמ׳, נאמר שגס הבנלי פירש להנר״תא האומרת: הולכין למקום שתוקעין מיירי ניו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת, ונאמרס דהא ודאי והא ספק, החכונו שנאה להשמיענו: אף אם המקום שתוקעין הוא לא בית הועד, שתוקעין על ודאי ועל ד״ח, רק שהוא מקום שחוקעץ על ספק, ועל דבריהם ומתקנת רינ״ז ננ״ד דאקרא׳ אפ״ת ילך למקום שתוקעין. ולכאורה ■ש מכאן ראיה לה רב אלפסי שהיו תוקעין בבית דינו נר״ה כל בנח, אך אי משום הא לא איריא כ׳ יוכל להיות בההכונו נהמקום בתוקע׳; על ספק נס בשבת, על יבנה שעשו בה מעלה לתקוע בבית דינם אף כשגלתה הסנהדרין משם ונמו שבארה׳ זאת מקוים ועתה הנני אליך אדוני, בקרא• אח במך, רחמנא, רהמנא דאמר תקעו, רחמנא רמס מלי, והודיעני אח משפטך על כל הדברים, הן לקיומם והן לנפילתם, ואפול נא ניד רחמנא ולא ניד השטן, ובכל מקום אשר הזכיר אח במי אבוא אליך ונרנחיך, מל סיר הברכות בברכת ברוך מרדני. דברי אוהבך נאמת מוקירך ומשניו שלמת פרענקטל.