Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 118

— 118 — נמקותות ובתים נפרדים, רק לעה התקיעה היה זה נכנס לתקוע ביחידי, במקום הנ״ד וזה יוצא אתרי שתקע להתפלל תפלת מיחף במקום התפלת שקבע לעצמו מקודם , וע״י תקיעת היחידים שלא שמעו נצבור, לא שמע אינש — בב״הב שהיו ׳ושנין הנ״ד — לקל תז:•', והוא הש״ן המתפלל במקום הנ״ד תפלת מוסף, כ׳ אם אמרו תר׳ ק לא לא משתמע׳, מכ״ש קול מזן גגד קול שופל, ומזה שפיל הוכיחו מחדלי הש״ח שגם יחידים תקעו ביבנה נר״ת שחל להיות בשנת. והנה לכאורה עוד זאת יש לצו להוכיח מדברי ל' יצחק שהתקיעות דמיושב היו אצלם שעיקר, ולהצנור לא היו רק התקיעות דמיושב, והמנהג מהתקיעות דמעומד נאי ינשתלשלו מהתקיעות דיחידאי שחיו תוקעין נר״ה שחל בשבת נעת שתתפלל הש״ן תפלת מוחן), ונהנעל הטעם מהתקיעות דיחידא׳ שהיו בערבוביא ולא על החלל לא לצו לנעלם לגמרי, ונתנו זכר וקדרילמו על קדר הברכות. אבל יוכל להיות שדברי הפיחקיס אמתים שהתקיעות דמעימד המת העיקר, ובראשונה בעוד שהיו ישראל שרו"! נאלצם בשלום ובשלות, היו זרי:■; והיו תוקעין בכל ר״ה בשחרית על קדר הברכות, וכדברי המאיר: ושמעיקל ושורש ההלכה אין נל״ה שנע ברכות, אלא תשע הן נין בשחרית ני; במוחן) וכוי ׳ע״וש ונתר"; והריר־ בן שדחו דבליו מדברי יזרושלמ׳ שבועות <עו"ש, אבל נוחחת התיחפתא ל״ה בפלוגת נ״ש וב״ה ראיה לדברי המאור. ולפי דברי המאור צריכין אנו להגיה ולגרוש בירושלמי כפי דברי התוקפתא — לק אח״כ באשר באנו תחת יד הלומים כשהיו תוקעין בשחרית אן) כ׳ הרואה חיה יבול לראות שננימיחין איכון עחיקין, נכ״ז באו ליד׳ תקלה עי׳ המשטינים והמלשינים שהקיצו לשרי רומי משינתם כשאמרו קול מלחמה אנו שומעים, ולא היו להם פנאי לנקר בדינם ונפלו עליתם והרגום, והתקינו שהשני מתקיע למען לערבב את השטן. — ויען כ• ראיתי נזה לכל הפיחקיס והמפרשים ערבוב ונבוכה דבלים בביאת השען בתוכם לקול השופר להגיד למו פשעם ואת חטאתם ולהניא מכת איוב על התוקעים כדבר הלבה , ואויב באיוב נתחלף לה ו, ואין מלין יושר לדברי ל׳ יצחק (ר״ה ט״ז חע״א) הנני להעתיק לפני כ״ה כל דברי ר׳ יצחק בנידון ולהמליץ אותם לפי דרכינו, ועליך המשפע לרחק או לקרב, ואלת הם דבריו: למה תוקעי! ומריע־ן כשהן יושבי; ותוקעין ומריע׳! כשהן עימדי ן כדי לערבב את השטן, יאר״י כל שנה שאין חוקעין לה בתחילתה מריעין לה בחיפה מ ט דלא עילנב השט; — והנ״ל כי כל דבליו עולין יפה על המשנה (ר״ה ל"7) השני מתקיע, יאמרו ע״ז בירושלמי רינ״א בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אתת תקעו בראשונה (בשחרית) והיו השונאים חבורים שמא עליהם הן הולכין ועמדו עליהם והרגום מיגו דאינו; חמי לו! קראי; שמע ומצליין מצלי ותוקע׳; אינון אמלין בנימוחין אינו; עחיקין ואמר אף בהלל כ; (כ• גס ההלל נתקנה על גאילתיגו ועל פדות נפשינו מהאויבים והצוררים, וגס נזה איכא למיחוש שיאמרו מיחדא קא חדי בנו ׳הודאי) ליה כל עמא המן (הלל הוא בכלל תפלה והעם מהאויבים ליחא תמן, לדעת אס אנו מוחיפים את התפלה נהלל או לא, וגם לאימת׳ אנו מיחיפין להיות בעיניהם לחדוש ופלא, מה יום מיומיס, למען יבואו לנ״הב לשאל ולדעת משפע׳ צדק ודרכי היהודיה, ולעליל עלינו) אבל בתקיעת א״ר יונה כתיב ואותי יום יום ׳דרושו; זה תקיעה וערבה, והימים הללו הואיל שנשתנו נדבר פלא בעיני עמי האר) האויבים והצוררים אותנו המה באו לנ״הכ לחקור ולדרוש אס זאת ועל מה זאת, ונקיע עדנה כ׳ גם על הערבה היו מלשינים ומשטינים לאמר שאנו מורים נזה על חביטת וכלות שונאינו (ע״ן כ״י העפט 20 זייטע 35) וד יונה אמר והחמין עליהם נדרך אסמכתא את הכתובים לאמי שהמה האויבים הללו יורשי; אותו בשני ימים הללו: ודעת דרכי יחפצו; ובו' ישאלוני משפטי צדק קרנת אלחיס יחפצו;, חוקרי; ודורשי! על היהודים נזה, וכאשררוא־ן ב• לא עניים מרודים באו הבית זו נה"כ, רק עניים ושפלי רוח, ובנימוסי; עחיק־ן נגנוחי וילולי, מנימין אותנו נענדותינו, ובעבודה זו הפלת, להשמיע במרום את קולינו נילול׳, נאמרם הלוא׳ שיתפללו כל היום ויבופו כשופר כסוף אס ראשיהם באשר תכבד העבודה עליהם, ואל ישעו לדברי מרידת ומלחמת לפתח חרצובות רשע וכוי, ומחמת כי הפחותים וההדיוט׳ ם שנאוינינו המה עלולים לעליל ולהשעין ולהרוג בנו בלי חקירה ודרישה ואילמלא מוראה של מלכות כנר ננלענו מהם , ומלן במשפט יעמיד ארך ע"כ תקנו: השני מתקיע, והמתינו בתחלח השנה עח התקיעה עם שיעמדו השרים והמלכים והיא נהשעח הגי (משנה ברכות טי) וכאשר לא ינום ולא