Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 115

115 - העיירות הסמוכות ליבנה , לא על *71p יבנה תקעו, אלא מטעם הנייד דאקיאי שהיו ׳פולין לעשות למו. אן נכ״ז על כ• שמון) תתקנה מהתקיעה להערים הסמוכות לירושלים וליבנה היה איזה לד השתוות בינותן שהיו ׳פולין לתקוע בם נר״ה שסל להיות בשנת אמר: אן! ניבנה כן, למען עורר וחדד את התלמידים ולתת לננס גס על החילוק בתקנת ריב") ולתשמיענו: דיש תקנה אסר התקנה, היינו אסר התקנה מירושלים והעיירות הסמוכות לה על ד״ת, יש עוד תקנה ליבנה והעיירות השמופוח לה על דבריהם, והוא הדין גס לרחוקות בפל מקום ש:ופל לעשות ב״ד דאקרא׳ — אבל אחרי רואי ראיתי להדנורים בה משנה וירושלמי השוקלים לתמיזשנה הזאת! וגם אח נאור׳ הקודמת בדברי הירושלמי — ובאמת ׳כולכן אנו מדברי הירושלמי לחזק עוד שי' הרמ״נם בדבר הזה שפירש : שלהת״ק בעינן נ״ד קבוע וריב״ז לא תיקן רק תקנה סדא וירושלים לא היתה יתירה רק כ״מ שיש ב״ד קבוע תוקעין גם בהעיירות הקמוכות ולדברי תאמרו לו וכוי ד׳ ננ״ד דאקראי, ולדעתם שחי תקנות חיקן ריני׳ז, נסדא את ירושלים והעיירות הקמוכות על דית, והתקנה השגיח היחה: אחד יבנה ואחד כ״מ שיש נו נ״ד דאקרא׳, והתקנת הזאת היסה על דבריהם, וע״כ לא היה יפה פח יבנה משאר העיירות אשר נתפשט במו תקנת ריב״ז, כ• נם ניבנה לא היו חוקעין בעת ההיא אלא ננ״ד דאקרא׳ לבד — וגם העיירות הקמונות אס רצו לתקוע על תקנת זו מרינ״ז על דבריהם, היו צריכים לעשות למו נ״ד דאקרא׳ ביבנה והעיירות הרחוקות ואחר שבאנו לדרך הישר נחקור עוד לטעמי התקנות ועל התנאים שהחנה נמו רינ״ז לפי דברי האמרו לו וכוי. והלל שריב״ז בתקנותיו הללו לא לחוקקן על ד״ת ודבריהם בא, רק מעת ובכל עת שנעחקו וגלתה הסנהדרין מהמקדש, היה המקדש בעיני הפרושים כחרב ושמם והחזירו אח הדברים לד״ת ודבריהם והתחילו בירושלים והעיירות הסמוכות שידעו נו ביום מהקניעא דירחא לתקוע כפי ד״ח גס בר״ה שסל להיות בשבת, וגם בה ערים הרחוקות התירו הפרושים מדבריהם, שהעמידו על ד״ת, לתקוע נפל מקום ומקום אן! באין נ״ד, נסמכס על דבריהם וחשבונם (ר״ה י״ט ניצה ע״ז) מימות עזרא ואילך לא מלאנו אלול מעובר, ועל השלוסין היוצאין על אלול משני ר״ה (שם בר״ה יעו״ש) ולמען עשות הכירא וזכר, שלא יבואו להוציא ד׳ אמות נר״הר שנו נדור ההוא אח המשנה הסלונה: תקיעות ל״ה ויובל דוחה את השנת נגנולין (וכמסקנת הגמרא ר״ה לי) איש בביתו, והוא ,דברי רש"׳ בפירושו לדברי הגמרא (סוכה מ״ג) על לולב, הא חקינא ליה רבנן, גם המה פושטים הטלפיס ומחניפים בלשונם ומעלליהם אל ד׳, אבל אין פיתם כלבבם, והמה למרות עיני די הרואה ללבב (ע״ן בכ״י הטפט 23 י זייטע 33) וכל הדברים הללו נכללו ג״כ בדברי נתאי הארנל׳: תרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות, ואוי לרשע רע כ׳ גמול ידיי יעשה לו, ואוי לנפשם כי גמלו להם רע, כי מינה מחריב בה . והנה אם כ׳ עוד בחורן! העבר הצעתי הדברים האלה באריכות לפני כבודן, אן לא הודעת לי בפרט אח משפטן עליהם, ונפש• כלתה מאוד לדעת על כל פרט ושרע את משפטן אמרתי לשנות ולדון לפניך נזה עוד הפעם בקיצור — ומעתה נחזור לעניננו ונאמר גם אחרי שנחרבו החניות ע"׳ הד״נ׳ גזירות ג׳ שנים קודם ירושלים (נ״מ פ״ס) נחרבה גס ירושלים משקלקלו הקנאים לדון דין חורה טל יסוד שנאת חנם ודבורם ומו״מ לא היה באמונה וננחת עם הבריות ונתחלל שם שמיס והתורה על ידם — ובעת ההיא בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר מורג ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, והנח קול הזאת היא דברת הבריות "כלימת הגויס וסיפח העמיס באמור להם עם ד׳ אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל״ו ועי יומא פ״ו) והנ״ק הזאת אנו שומעין בכל דור ודור ובכל יום ויום על המגלים פנים בתורה שלא כהלכה, הליכות עולם והליכות דרן ארן, ועל המחבקים חיק אשה זרה יפה וקרת טעם, וננתנה לו אתנן נזם זהב על אפו אן) החזיר (עיין אבות פ"ו) יחרה אפו והוא שונא בשנאת חנם לכל הבא עליה בדברי טעם ודעת בנן חורין, ושלא ע"מ לקבל פרק, וכמאמרם (פסחים מ״ע בי) כל העוסק בתורה לפני ע יה כאילו נא טל ארוסתו בפניו, וע״הזה הוא הע״ה שקרא ושנה ולא שימש ת׳ייו (סוטה כ״ב ׳עו״ש) וע״ב ט״ה מן התורה כזה שהוא ממינה ותתנה מחריב בה . ויש לי נזה אריכות דברים להאיר באור חדש עלי כל העניניס חללו, אן כנר הארכתי •ותר מדי, ועוד חזון למועד . *