Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 107

— 107 — אום* — הוא הנפרד מן "שנחוהו כל האומים" (תהלים קי״ז) והרשות תמיד נידינו להוציא היחיד מן הלנים כידונו לחכמי הלשון ואי! ההוכחה נזה שוה ננזק הזמן — "שרב: שנן, משך" — המה שמיס נננרים נאמנים וקימים ה ושנים ואזרחים בשפתנו ואין נהם כל חדש!— ״אמן, אהנ״ — ילאה נההננרוח אשל נםו!> הקפל ההוא ויאמר צדק — "הכיש* הגס הוא חדש! — "תשזורנה* — שמוש הפעל הזה ישן נושן מימי קדם קדמחה נשפר׳ הענלים ואין החמש מיד׳ — "המפאו" — הוא החולדה מן ההפעיל ו י חפי א ו וגס נזה הלשוח נחונה! — "חאלצי" — מקרא מלא שופעים ט״ז — ״הרהנ" — גם הוא השעל מן ה ל ה י נ ואין כל חדש — ״ועוד ועוד" — כולם נכוחים למנין דקדוק הלשון ושמושיה — ״מענה רק״ — אס נאמל! דנל לק וגס: מענה לך; מדוע לא נאמר ג"כ : מענה לק, אין זה אשכנזיה כי אם ענריח גמולה. גם ״מפוח נורית" לא לי הוא ואין נו משום אישור חדש, וגס הוא נכון להנלתי מנקש תואנות צנומות ושדופות קדים. — המנקר הזה, אשר לא למראה עיניו ישפוט, כ• אם למשמע אזניו יוכיח, חלן משפטו גם על העתקת «כתני הפילישופיא לשיללער לל״ט; ולא שמר מוצא שפתיו נהמגיד נליון ׳"ד, כי אם שמועה שמע ונא לנקר רק על פי השמועה ומדוע לא ישיב אמריו לי ולא ישמיע לאזנו מה שהוציא נפיו נגליון הנ״ל לאמר: "איזה לוח ענר על המנקר המתננא הלז?״ . .? "אין זה כי אם לוע לנ ויצל לנ אדם לע מנעוריו למרןז ולגדןז כל דנר חדש מבלי חקור תכליתו!" — על העתקת שיטת שפינוזה ללשון הקודם אשר—לפי מנטא המנקר — כנר צווח ע״ז הסכם שד״ל וכוי השינותי כנר נחונרת השנית «העתקה הזאת אשר כנר יצא לאור , וטרם קרא החכם הנ״ל עניחיהו נדנליס מוכיחים שם, ועוד סזון למועד צאת מענה נמרן על כל דנרי החכם שד״ל נאוצל נחמד שם, שמה תחזינה עיני הקוראים נכוחות וישפטו נמישריס. — ואס ״מכת מדינה היא" אהה! הנה הולכת נכל האלן לארכה ולרחנה נכל מדינת ומדינה ככתנה ונכל עם ועם כלשונו לא יראי זה כראי זה הצד השוה ניניהם משפע המגיד ״והאמת והשלום אהנו". — תמו הערות על ל״ד הגליונים אשר העינית להשאיל לי, ועתה ידידי תד״ר לי, ששמרתי מוצא שפתי לערוך אלין מגלה עפה כחונה פנים ואחור על לוחותיס? קחנה נא ותהי לך לאות נריח האהנה אשר כרתנו נ־נינו. והרשות נידך אס עוג הדני נעיניך להוציא אח ה«בחנ הנוכח׳ נדפום. ואחה שלום וניתך שלום וכל אשר לך שלום ונדכה נמזל והצלחה כאות נפש ידידך הנאמן נאהנחך הכ״וח פה דאלינא חוי׳ת« חג הקוכוח חרי״ט. Bon S. H. Mondschein. .2N2Q לאוהני ורעי, אלופי ומיודעי מודע לנינה, גנר משכיל, רב חנונות, דונר צחות, מלין מפואר כש״ת מו״ה שלמה רונין נ״י. זמנים גזו. שנים עברו, מועדים חלפו, גם חגים נקפו. מעת אתה מדי נקע ונגלה ממג•, ונתקופוח השנים, ונזרם העתים גס מרנית ימינו מנו לנו להתהלך פה נארצות החיים, חיש עפו כחלום מהקין . ברנות הזמנים אנו חקריס, האדם הולך למות, וימיו לא ימשכו נעמק העמל הזה, קן הושם לו מנטן ומלידה , מהרקיו ומחריניו ממנו יצאו. דמיו המה אשמים נדמי ימיו, וכל קרג וכליות קרב יעריכו למולו לכלותו למולל וינש, ומעורקיו ועצניו עצנו ויגונו יקרו. — אתה! אך הנל ימינו, וחדל חלדנו, וכימינו דנאנו. פלגי מים בני אדם ניד הי, רוח אלתים מרחפת עליהם, אל כל אשל יחפון •טס, לשוד או לחסד, לא נידינו עונינו. זה כחה לאלהי, ניד כל אדם יחתום גורלו, והוא לא ידע, רגלי אנוש ערבים לו, תקננח נלכתן אל אשר אמר אלהיס זה הדרך לכו נו, מה׳ מצעדי ננר כוננו, לא לאדם הולך ותכן את דרכו. מלאך ה' נצב נדרך וחרב שלופה נידו, מיצר לאדם וילחץ את רגליו, המה שנותיו נמקוס צר, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומי האיש ישא ידיו, או רגליו, אם לא יד ה' הגע נו