Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 98

ערלות , מאה בעל מלב ומאה אמרום נעד «יכל, והיינו דכהיב וימלאום, כל סח* הנקשוה אפר היו לשאול לבקש, מלא כאמה, אכן נאמה אסם לנדה ארש לו רק במאה. וינוא הכל לנכון. מש׳ כ ס ו נ ו ה י״ז צ״א , בעני; היקוד לשני הכלה ר״ש בר ל״י מרקי אמלוו, ואמר ר' נירא קא «כשין. ל; שנא, ע״ש סי' רש״י כ• היה מרקד אמלת נדי הדת, וע״ז אמר ר' וירא כי הוא מנזה כבוד א״ח ע״ש. ואמר נקשה המחילה שגה בשניהם. כ¬ לפי פי' היה נכון לומר מרקד נהלה ולא א ה ל ס , גם לשון « כ ש יq הוראשו נכל מקום נושה וכלימה, אנל הוראה נ ז י ו ן י לא מן השש הוא זה! אכן נאמה נעלם מעיני רש,,’ סוגיה שנה דן» קנ״ב ע״א חני י' 'ישי נה קול אומר: "ענין חיי ממלה" וכן רשנ״ס השיב לרבי נ «משחים נעשה שלש" ועל שניהם פ״ רש״י נעצמו, כ¬ נימי הנמרוס די לאדם נש:• הרגלים, אנל לעח הזקנה צריך רגל שלישי, היינו המפענח ע״ם. ונזה סוגיא דהכא עולה יפה, כי ר״ש נר ר״י שהיה זקן אע״פ כן נעל מקלי נידו ירקד אהלה, ושארי החכמים אשר עדן לא הגיעו לזקנה לא רקדו אפיי בפחים דהיינו רגליהם, וע״ז שפיר קאמר ר״ז האי שנא מכסיף לן ופשוע ועולה נקנה האמת. איש טוב, מיה נעוב, ומצא סן ושכל עוג, כחפן המנפה לן טוב ידידן פ״י המדבר — א״ל אהוב״׳ קהל״ס יס״י לפ״ק. . נמס' מגילה דף ט' ספרו המעלה מהעחקת ע״נ זקנים לתלמי המלך, ומנו השני• בהורה פ' וירא: ותצמק שרה בקרוביה, מחה בקרנה ע״ש פירש״י השנה לשנוי הזאה. ומה טטס יש נמלח בקרוביה, ונל אפונה כ• שניהם לא יטעמו למכן. ואשי אני אחזה, כי יש כאן טעות שופל או יפוש, ונחקון קטן יבוא הכל על מכונו . המפרש יש״י במקומו פי וירא מניא על מלח בקרנה נשם החנמומא כזה: "«שהכלה היסה שרה במעיה, אין קרבים הללו ״.וענו ולד ושדים צמוקים ימשכו חלב" ע״ש , ונראה בעליל נ■ כינה המדרש ליפן למלח בקרנה הוראה וכל ק־נ׳ אח שם קדשו, ונזה כל הקרוב קרוב קייס, כ• גם הזקנים ההנונו להוראה הזאה ורק החח הדרש שנו המלה ונמנו להדיא בקרניה אנל הש מלהזכיר בקרוביה, כי המלה הזאה אין לה שהר לענ ן הכמוג. ואחרי אשר אקוה כי חנעש לן הנישסא הפשוטה הזאה. אגלה לן גס שנח השנוי: סז״ל נמש׳ ינמוה העירו נצדק על שנוי דברי הקנ״ה לאנרהש ברברי שרה. כי נאמה היא אמרה: ואדוני זקן, והוא אמר נשמה: ואני זקנחי, עיש כ• דחקו אס עצמם לומר השנוי היה מפני השלום, ע״ש דן» ס״ה ותמצא כי כן הוא. והנה הזקנים המעסיקים נם לנס צר להם על שנוי הדברים הנ״ל, ומונן מאליו כי הדרש ללא הועיל לסם, והקנו זאה עם מלח: בקרביה, כמבואר לעיל. כי נאוי זאה המלה שיה אוח באום עם מלה ואני ז ק נ ה י, ומלות ואדוני זקן הנמו רק הישפה דברים בינרי שרה, וא״ב אין כאן שנוי כלל, ועמה ראה והבט, ב• המ״ר פ׳ וירא הניא גם הוא שנד סנישחא נמלה בקינה, אן נזה הלשון: וחצמק שרה בקרוביה לאמי ואמני זקן, נהשמעה הממש מלוס באמצע הכמוב: אחרי נלוחי היאה ל• עינה עיש והספלא. והנה הרב ההכש נייגעי נספרו החיש ״אירש ריש ע" צי 416 כנר העיר ע״ז, יגע ומצא עעם לדבר ההשמטה, עיין בדבריו. יהיה אין שיהיה, אם נושסא שלי היא אממיח, מלה בקרניה ממלאה חסיון כל המינוס מן אמרי עד עדנה, כי מינן אמי להם י, וגם יבוא על נכו; מלוה ואדוני זקן נוי״ו המנוי. אשר נסשרון ה' «לוס הנ״ל לאי היה לס מקוש ודוק. שבספ״דז ע״ב. אמר ר"׳ מה דכסיב ד' ימן אומר, מלמי שכל דנור ודבור שיצא מפי הגבורה נסלק לע׳ לשונומ ע״ש. משם נראה כי ר״מ הנין עיי תכפונ כ• הוא זה: ד׳ צה; אומר בלשון אחד, בלי ספק נל״סק, אכן המנשרוו! אמירה זו, המה צבא רב , דהיינו ע׳ לשונוס, ואם מהפלא על האפשרי הזה , ע״ז מדייק נלישנא: מפי הגבורה, כלומר שהדבור לא היה באמצעות כלי הסוסים כמו באדם, כי אם נחיל וכח רוס ד', ויכלהו נעלה מכל השגמינו. ולדעתי מפני זאס בנו מז״ל•' שדברומ, ולא עשרת הדברים, נ■ הדברות בעצמם אן> בלי גדלות ערן הדברים, .היו לנש, נהשהלקם לכל אוזן שומעה בלשון עמו. ובמאמר הזה נכנם לנו אורמדש נפי' הכתוב ההל׳ ש ס״ב י״ב ע״ש הקיש׳ נפי כל המבארים, יתנה לש"• על ההורס כ' על «לוח שפה אמת, בגי׳ לשו; הקיש, וא״כ פי' הכתוב מניאר ונגלה: אהמי דהיינו שפה אס״ס ל״הק, דני אלהיש, ושחיש זו שמעתי, כי כל שומע שמע גם בננו! עמו, ואל הממה ע״ז, כי עוז לאלה־ם, דהיינו שיצא מפי הגבורה כנ״ל. סוכה מ״ה ע״א. מהניהין ל״י אומר אני והו ופו', וחנה הה ו ש' והרענ״ם