Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 93

93 ומי ׳מן שסנופן> אס ׳דן הגדולה שכיח בעט קופל :אמן להוכיח אח סתירת דבלי, או להנין) ננפה לזרות מהן הפסולה מחוך האוכל, הן במכין חזה והן נהענינים הנדפסים וששלסס׳ לכבודן בכסב יד׳ למשפטן ואשי הבטחה נחשדן לשוס ע׳נ׳ך ולחמס דעתן על׳הס, ואוק׳ן) נאהנסן, כי סנ׳נ׳ן על׳ משפע ודני׳ השופר׳ס מכל נעלי הלכוס החכמים בעיניהם ואין נמו יראת חטא (p׳, ה,) וענוה, כ׳ מסגאיס נמשנמס והלכסס הליכה בחושן בגודל ועוני כריסם שמלאו בערבוביא באיסור והיתר וטומאה וטהרה מהשלסן נבלוך אשל לפניהם ותני תנא ולא ידע מת קאמל, ואנשים כאלה המה מכת המדברים מחצ״הס (עי גיטין ׳"ד ולש"׳ שם) כ• כל דבריהם הס לק דברי וסברות כיסיות בלי טעם וריח, לק כפקידה ונזירה מדייני הגזירות . ולדברים האלה נ״ל שהחכונו גם חכמינו באמרם (יומא טי) טובה לפרנס של ראשונים מכליקן של אחרונים , כי הראשונים שתיו סופרים נצפרנן להתורה על לוח לנס היסה חרותה בצפורן שמיל, תיו נותנין גס נצפלנן רוח ח״ם וספרו וכתבו כל אותיות שבתולה בכתב מפורש ושים שבל וטעם, ועל ר״מ שהיה סופר אמרו עליו: בתורתו של ל״מ היה כתוב וכוי, והיא הכונה הנאותה, ומזה באה המצוה לכל איש ישראל לכתוב לעצמו ס״ס, למען שיחן את לנו בקדושה ומתינות בכל אות ואות, ותכתב יהיה העתקה מלבנו ורעיונו ונשמת הדבור והפה (ונתבטל הטעם תזה פסק הר״אש בהלכות ס״ת שנפקק המצות) אבל כריסם של אחרונים רק כריסם מלאה, ומעיו המו עליו ולא הלב והנשמה, ב׳ אן> שמלאו אח כריסם במ״ע ולת״ע ועם הלכות איסור והיתר וטומאה, הוא אצלם רק כגזירת אנשים ומצות אנשים מלומדה, והאיסור והטומאה נשאלת בכריסם גס נהנטל הטעם . ונגאונם וגודל כריסם נמה שהוסיפו חשנו והתברכו שהתורה ילושה היא להן דברים ככתבן מדור לדור, ואומרים שישו בני מעי שישו כי אין תחומין למעיא, ולא ברכו נכרכת התורה האומרת אשל נתן לנו חולת אמת וח״ עולם: והוא נשמת החולה, נטע בחוכינו, וע"כ אי; בניהם ת״ח, בי אן> בשפקע כריסם ויצאו ללמד לבניהם כנדה אוזן הבנים משמוע דברים שאין להם טעם וריח טוב, ועליהם נאמר חיל בלע דקיאנו מבטנו יורישנו אל (עי סנהדרין ק"ז ב,). סי׳ ה,) והוא במאמרם אד״לנ פב״ס כל מ׳ שיש נידו מדרש ולא הלכות לא טעם טעם חכמה, הלכות ולא מדרש לא טעם טעם יראת חטא. כ׳ תשונה הלכות בלי מדרש והקול דין לאמחתו, הוא נותן לחון פיו עצם הידיעה מסי ההלכה והשמועה, ולא אמר דבר שלא שמע מפי לנו, ואין לו יראת.חטא לירא ולפחד פן יחטא נההלכה, כי הוא חולה חטאו על העז, והוא לנו האילן הגדול, וגס איש כזה הוא הטועס טעם חכמה, כי סכם עצל בעיניו משבעה משיני טעם ומשנתו בעזרתו, כדברי הזוהר בראשית : אעשה לו עזר כנגדו דא משנה איתחא דהא׳ נעל וכי' עיי״ש. ולזה החכונו נהמשנה קוף סוטה משמת רבי נעלה ענוה ויראת חטא, בי רבי היה סקז המשנה ומשמת רבי, כל תלמיד ותלמיד אן> שלא הגיע להוראה הורה ודן בנאוה ובלי שוס יראת חטא מאסיפת המשניות מרבי. ועיין נכ״ח השמיני (ז״טע 134, גם 150) שנדחקו הר״ל ז אקס והל״ל ב ע ה מ ע ר מה זה מקום להנוחר במדרש הלכה והרב ד׳ זאקס הפן הנוקחא נא״דרנ לחת טעם החכמה לנעל המדרש, והילאת חטא לנעל הלבה גרידה ויעו״ש, אבל שכס את מאמרם: אין ביד ירא חטא, ונעל הלבה גלידה נקרא מח״זל נשם: נול ואמגוש• (סוטה כ״ב יעו״ש) אלא הוא הדבל אשל דברתי, בי נעל מדרש התולה וההלכה הוא הוא הירא חטא ולא טעם טעם חכמה, כ׳ נטנותוחו הוא נותן מגרעת בדעתו, בידעו שאינו יודע לדעת מאין החכמה תמצא לבוא עד תכליתה , וגם נחקרו ודרשו נההלכה ההיא גברא כל יומא בפסדא קא יתיב, פן הוא מזיין) בחותמו של הקנ״ה, ייחטא אח האמת ואח ההלכה האמתית, והיא הד' אמות של הלכה, הליכות העולם שיש לתקנ״ה בעולמו, כי אין להקנ״ה בעולמו לקנות אח תקומו כמקומו של אדם שקנה לו, כ׳ הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, אלא ד׳ אמות של הלבה, והוא רוח ד' העומד בתוכם, והוא האור המקיןז ומקנב הליכתם, ונזה הוא קונה שמים וארץ. ובמדרש נ״ל ל׳ ח״א ולבנן דתין אין לן כל יום ויום שאי; הקנ״ה מחדש הלכה ננ״י של מעלה < אפילו אותה ההלכה חיה אברהם יודע, כ׳ היא מחדש בכל יום תמיד הליבות מעשה בראשית, ואברהם חיה