Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 92

— 92 לירושלים והמקדש ואנשיה, אף שפוד לא נכנש סחה ידו עד שגא «ויעוש, וגס לזאת נקראה מהם: סרוג על שהקנאים דנו, או רצו לדון, נ״ת ד״ת באין סנהדרין ונ״ד רק שנאת חנם (עיין נ״מ ל‘ נ׳ ובדף פ״ח וגם שם אמרו שחרגו חניוח ג' שנים קודם ירושלים — הלי לן בי מהעסקה הנ״ד והסנהדרין משם נקראה סויגה, מהנה קול היוצאת בבל יום דוס מהר חורג ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ובו') ונעה ההיא גנו הבנאים למוד׳ ד' המרבים שלום בעולם, והם הם הב״ה, את יבנה מאבני ציון המצוינים בהלכה (הם הסנהדרין) ומאבני ההורה והמקדש שהוציאו מירושלים לבנות מקדש מעע ביבנה למען החיות את האבנים ורוח האומה מערמה העפר, ורינ״ז קבע בה מצוח תפילין (סי׳ גי) ותקעו בשופר לקנן שמה העבדים והנדחים לחסות תחת ען החיים ולהיות בן חולין, כ׳ נעת ההיא לא היה בן חורין אלא מי העוסק בתורה ע״י בקשת רינ״ז חן ל׳ יבנה (גיטין נ״ו) (סי' די). והנני לאמר לכבודן ולעעמך, בי משחרב נ״המק הוא חרבן הניח וירושלים והיחס חלבה ושרופה ובאין ב״ד — נשאר קושיה המהרש״א: "למה היתה ירושלים יתירה" ואני אוסיף אדרבה מצאנו בי לא זאת שלאחר שריפה בית אלהינו לא עשו לירושלים מעלה, אף זאת אלמלא רינ״ח היו גתרין טומאה על ירושלים כאשר מצאו עצמות בלשכת דיר העצים (תוספתא עדיות פ״ג וזבחים קי״ג) והעצמות הללו בדיר העצים נ״ל שחס עצמות. הנהרגים במקדש נעה מלחמה הקנאים ויקברוס שם והיו מונחים עד זמן רינ״ח, ואולי הנ״ג שהיה מונס באשפתות ותולעים יצאו מחוטמו (יומא ׳"ט בי) והוא ענן הצדיק שנהרג ג״ב מיד הקנאים והיה מונס באשפתות של דיר העצים, אשר שם •ושבין הנהנים בעני מומי! לסתליע את העצים והם הם התולעים שיצאו מחוטמו. — ואשד העיר כבודן, ״שהזמן מימי מלחמת הקנאים קצר עד מאוד, ואולי בחון השנים האלה לא חל ר״ה בשנת," הנה מהמעשה דת״ר אנו רואין שמגמת רינ״ז לרומם אח הבי-ד יבנה על ירושלים נאמלו: כנר נשמעת קר; ניבנה, וכמו שבארה׳ במבחני מחודש אדר. וע״ב לא נשתבש אס אנו אומרים גס אס אולי נא היה ראוי לחול, סמכו נדור ההוא על מאמרם : אשר תקראו אתם, אתם בין בזמנן נין שלא בזמנן, אתם אפילו שוגגין אסם אפילו מזידין ובו' (ר״ה ב״ה) וקבעו ד״ה על שנת למען לעשות פומבי נהסקיעה להתודע ולהגלות שמיננה תצא חורה, ולא שמע אינש קל אודניה (מהמעוררים האומרים נדון) מקול חקיעיא. — ס־, גי) התפילין נקראים אות ככתוב שמוח ׳"ג יהיו לאות על ידן ולזכרון בין עינין כי בחוזק יד הוציאן ד׳ ממצרים, וע״כ חלץ ירבעם התפילין בפני שלמה (סנהדרין ק*א ני) להורות כי עולו קשה על העם כעול מצרים , והרים יד נמלן לאמי כ׳ בחוזק יד יוציא ד' העם שנית מהעול הקשח, ושבח ויו״ע פטורין מן התפילין, כ■ עצומו ׳ ומנורת היום הוא האוח שאנו בני חורין ורק ענד׳ ד', ומה לנו לאות אסר, והוא בדברי ר״ע מנחות ל“! נ׳ ועירוני; צ״ו אי יבול יניח אדם תפילין בשבתות ויו״ט, והיו לן לאות על •דן מי שצריכין אוח •ולא אלו שתן גופן אוח. וריב"! בבקשו מאספייניס ליחן להרננן חירות נאמרו: תן לי יבנה ובו׳ אמר ג'כ ואקבע בה מצות תפילין (אד״רנ פ״ד) ב׳ העבד פטור מתפילין מטעם האמור ורק הנן חורין ציין לאות, וביון שנהן לו יבנה וסער להרבנן מכרגא ושיעבוד הגוף < קבע רינ״ז בה מצות תפילין וד״קא בה , והוא להרננן והחכמים המוסקין בתורה והיו בני חורין. ונזה נתבונן בדבריהם: איזהו ת״ח בל שמניח תפילין, כי נימים הראשונים רק הס״ח היו מניחין תפילין, וכפי הנראה היו הדברים נהגו כן פי ימי רב האי הכותב (ומובא נש״ך סי• פ״ז ס״ק מ״א וז״ל: וגבול הת״ס אע״פי שיש לרז״ל דברים הרנה נזה, אבל גבול הנוהג הוא דבריהם איזהו ה״ח בל שמניח תפילין סימן ד׳) ואם תרשיני לחוות לפנין נמחוג נרמז אין מספד הנמצאים בדבריהם, חננו לאמד ב׳ המאמר בהוכחת תחיית המתים מן התורה הנזכר בסנהדרין ל״א נ׳ מ! הפסוק אז יבנה יהושע מזבח לד׳, בנה לא נאמר אלא יבנה ובו' יעו״ש, נאמר נדור ההוא מגיח הילל ותלמידי רינ״ז, לרמוז כי יבנה עתיד להחיות המתים ברוחם — מן התורה, והנ״ש והקנאים מתנגדי יבנה ירו חצם נגדם מן הפסוק אז יבנה שלמה נמה לכמוש שיקוץ מואב ובו׳. 1