Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 76

76 — ה׳ לן! א נ - ד ן: ומי ה־א האשה הזאה? הגד ל׳ איפוא היא , ואלך ואקחנה , נ׳ נקולך אשמע תמיד, ונעצחך אלכה, סי אג<! שהוי: נלבסך מעמדי ויצאת «ן העיד, והיה האיש אשר יפגשך, ושאלך: אי מזה אתה ומאין תבוא, אותו סתתתן, ואת נחו הגערה קח לך, והיית מאושר וצולם, ועשרך ירב יום יום, כי כוכב הצלחתה ילך ואור, כאור החמה בצהרים. — אנידן אשר האמין עתה בשחרי תכלית אמונה, מנה: רכל אשר דברת אדוני! אעשה, ולו יהי האיש אשר ׳פגשני ראשונה מסק לעיר, חוטב עצים או שואב מים, חתן אתחתן נו, כי כן צויתני! שחרי: כן עשה בני וייטב לן! אבידן יצא מעם פג׳ שתר׳, וישם לדרך פעמיו ויהי בצאתי מן העיר ויפגשהו איש האיש: הגידה נא ל׳ אי מזה אחת, ומאין חנא? א נידן: עיר מולדתי היא .... ועתה הנה נאת׳ מעיר ג ... האיש: השלום לאיש אלהים לשתרי? העוד לא תמו לגוע אנשי כשל. המביאים לו מנאה נכשף ובזהב למען יתפלל בעדם ויברכם, ויחילו דרכיהם תמיד? אניד ן: הידעת את איש אלהיס ואת שיחו? האיש: לא ידעתיו, אבל זאת ידעתי כי איש הוא ולא אל. א נ י ד ן: אמנם איש הוא, ואולם לא איש כמוני וכמוך, כי אס איש רוח ונביא ה׳ 1 האיש: ומה האוח? א ב י ד ן: כחד זמיר ואתננו לך. היש לשחרי בן או נח? הגד נא לי כי תדע? האיש: לא ידעתי כי נביא אינני ונצל קורת סתרי לא באתי מעוד• ועד היום הזה, והוא ומשפחתו לא נודעו לי. — אב ידן: ואולם הקדום יודע כי יש לך בת נערה בתולה, ויעירני ליןחתה לאשה, נאמרו כי אותה הוכיח הי לי. — האיש: פליאה זאת בעיני ולא אניננה! האם לא נסתם החזון וכמאז כן עתה לא אלמן יהודה מאנשי רוח ונביא• ה', אשי עיניהם צופיה מקצה האין ועד קצה הארך ואין נעלם מסס? אלכה ואסקרנו! והיה בראותי כי שאל לוח לו, ונלוית׳ אל אנשי בריתו גס אני, וכאשר •צוני כן אעשה ■ — א בידן: כן דבלת! לכת ונלכה אל הלואה! אולם טלם נלך הגידה נא לי מה שמן? האיש: שמי אבנר. ושם עיר מגולי נ .... ויהי כמשלש חדשים הלן אנידן עירה נ .... ויקה את רחל נח אבנר לי לאשת ויואל לשבח ולגור שמה . — שבל החלום♦ שומל פיו ולשונו שומל מצלות נפשו (משלי כ"א כ״ב) הקן. שתי פעמים קבב אופן השנה ואב ידן נא העירה ק .... ויקר אל בית איש בליתו: אמנון. דהי בהשקיפו נעל החלון ויראה והנה אשת חן ויפת תואר למאד יוצאת אח הבית אשר נוכח פניו. — כאשל הניע אליה ויכירנה כי היא העלמה אשר מאש בה ולא אנה קח תה: חלצה, אשל הוסיפה ימים הוקיפה חן ות־ן> כשלים . — ולא יכול למשול ברוחו ויק לקראתה לדבר אתה ויאמר: ״השלום לך אש ה ׳פהפיה? ומי הילדה הנעימה הזאת?" ״בתי היא" ענתה תרצה נשמחה מגולה ״אשל ילדת׳ לאישי האהוב למלכיאל. השלום אניד! לאשתך אשד לקחת?" האהבה אפר אהב אנידן אותה נימי קדם נעורה נרגע הזה משנחה ביתר עוז, ותמרלהו ותעצינהו להתחלות . — "מה הקכלתי עשו* אמר אל לנו ״כי השלכתי אבן שוהם אלצה, ואבחר תחתיה באבן אופל וצלמות, יען אשל היא מוקנת זהב! ומדוע לא הרביתי כופל לאיש אלהים, להעתיר בעדי אל ת', להפוך את החלום הרע, אשר חלמה חלצה, לעונה? ולמי נפלה היפה בנשים הלזו לחבל? למלכיאל איש מצות׳ ושנוא נפשי? הוא מאושר וצולח, כי תרצה אוהבת אותו ואנכי אבידן הוקיןז עוד עתה שנוא את מלכיאל, על היותו בעל תרצה אהובתו, וגם בת התענל למענו, ויחרוש מזימות, לנקום מאוינו, ולשית קלון על כבודו. ויהי כי הוגד לו, כ׳ בוא •נא מלכיאל נעלב נעלב ביתה שמעי ריעו, לנקר אותו ולדני אתו, וימהר ויקם וילך גם הוא, בחברת אמנון שמס. "מאין נאת אניד;? ההלון הלכת לראות את פני קתלי הקדום, ולשאת נלכה מאתו?" שאלתו אדוני הבית בצחוק י ״אודה ולא אבוש, כי ראות פניו כראות שני אלחיס-תחשב בעיני, ובלכתו •קרה לי מהון לב •" ענה הנשאל. "התדמו ננפשיכם "אמר השואל אל שאר הקרואים" כי חנם מברך קתי' אס אבידן? לא! כי ילבה במחיל בלכתו, וכקןז לב ישלם לו בעבורה, ולו יקפוץ* אניי1 ידו פעם אחת ממנו, כי עתה על פניו יברכנו וינזנו. כן הצדיקים אשל נדור הזה וי! דרכם בקודם! לאשר יכבדם מהונו, ויניח נלכה אל ביתם, יכבדוהו ויברכוהו גם המה - ואולם יקצופו לב קצן, על קופץ ידו מהם, וישנאו תכלית שנאה, את אשל לא יקיא נמנמה פניהם. —" אניד ן שש בלבו נשמעו חרפות האלה, כי אמל בלבו: עתה אוכל לנקום משנוא נפש•, ממלכיאל , את נקמתו, ולבזותו לעיני כל הקרואים, וירם קול'