Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 72

— 72 — מדוע חללו!, ולא סלחח אה הספל ליס׳ גס חתול נס הייה?, א ני לן: יען נחפזה׳ אחמול ללכח ליאוח פניך, וסנסה• ולא פלחחיו, ונוחה ביל יו׳ אסלחנו ליס׳? ומי יניאנו אליו? נעמה! מאס ל יקלח בעיני מלא אמלא סאלהך! (אל נעלה) לך וקרא ל׳ אח עחניאל, והביאהו הלום, חופה ואל רעמולה! הנעל הנך אל אפל סלחחהו ננילתו > וימהל לסוב בחבלה עחניאל הגיהה . נעמה: הא לך המגלה הזאה, קחה והביאה לאים אסל עלולה לו! א ב ל ן: הא סבלך קח ולך! ע ח נ י א ל : אעסה בדנליך! א נ יד ן: הנה ל הלצה סלחה׳ הפעם ספל כליהוה, מאהבה׳ אוחך , ומחסקי בך ן הים גס אח נפסך לבא עמי בבלית קודם להיוח חבלתי ואפה בליה׳? נעמה: יס ויס! עד נמה פעמים אגידך אסל אהבתיך, ואחה לא האמין לי? ומי היא זאה ואי זאת העלמה, אסל תלאך פנים אל פנים, ולא חכסוןז אליך לוקח נפשות! כמוני היום? א נ י ד ן: אס כן הנה ונבואה נמסולח הבליה ונהי לנסל אחד! נעמה: הסכחת כ׳ אני הלך נללך לחוקה ועודנו לא ■סוב? או הנכלוה בליה קודם. יאב< איננו אהנו ולא ׳העלב נסמחח לבגי? לא נ; סאהבה נסם׳! לנה עהה לביתך ובעוד סבעה ימים נבוא אני מן הדלך, ומהלח׳ וגליה׳ אה אזניך למען,הבא הכה והפצנו •מלא . — א ב ד ן: המנוע לא ׳מנעך אביך ממני? נעמה: חלילה לאבי ממנער מאים, אסל רצתה נפס׳ נו, ואליו השוקת׳; אך במי לך וסמול לסונך, מהגיד לאיס דבל! א נ• דן. נן דניה ונדנרך אעסה! הנני הילך לביתי. .׳אוחיל עד בוא דנלך לספון ולסמחח לבבי. סנעה •מים! אי קו, ואיפה חבל המד ה למוד אלנס ני לב ן הוא מאד! אי”ךןן, עלז וסמח יצא אניד; מעם נעמה ויסם אל ביה לעהו פעמיו. עמרם: גיל אגיל לראותך עתה סמח וטוב לב, אבל מה קלך אתמול כי הלנת קודי ונפסך לעפר סחה? אבי דן: ידוע תדע, רעי ננפס׳! כי הוגה׳ ביום אחמול וסמחח׳ נרגע הזה, אחיות הנה, ואם אחת לבתיהן. — עמלם: ומי אמן)' אב ידך: אמן יפה אן> נעמה ושמע — נעמה! היא העציבתני חמול בדבריה, והיא נס היא היום פמחתני. — אניד! ספר לרעהו אה חליפות קולאוחיו ביה נעמת המול. והיום, וינד י לו אה דבלי הספר אסל סלח ניד עהניאל אל יפי. אנידן לא כלה לספל אה כל היבריס האלה, ועמרם ק לא אל ענדו, וידבר באזנו דבלים אחדים, ויפן העבד ויצא החוצה עמלם: האמנם האמנת אבידן! לאמרי פיה, ולא הסכלה לדעת, ני אין אמון נמו, וני בלב ולב דבלה אליך הפעם? או החנם צוהה עליך מהגיד לאיש דני? א ניד ן: המקנא אחה ני, ואם שונא אהה לנעמה. ני תנדה מלבך דנה רעה, למען הסל את לני ממנה? או מ• פתי יאמין לדבריך, וני נעמה המליקה אמריה ל׳, ולנה בל עמה? ועל מת עסהה ככה? על מה הכחידה אח האמה ממני, ותסונננ• בכחס וכזב? הן אין לאל ידי להרע לה ב׳ תאמר: היא ילאה מפני, ואן< להיטב עמה אין עמי כי הדבל: אותה היא מבקשת לכן שוא יבלה אליך. ולמה שמחה אלי גיל, בראותה אה אגרתי הערוכה ליס׳, ותמהר ותסלח לקרוא אה עהניאל וחצוהו להוליכהו אליו? ' עמלם: גם בפיני נפלאה היא ולא אבין לה, חדה היא ואך לאלהים מתלונה! — אב :דן: לא! כי בתום נפשה העיפה נעמת אמר• נועם לי, ואת אשל רחש לנה, אומי במלה לספי לאוהבה ואהובה! עמלם: אמנה אוהבה אמה, אבל אהובה אינך, ה¬ אם אביעזל, הוא שולל נלבנה ובנפשה, ולו תהיה לאפה. א ב• ין: סומו סמים! התוכן לבוה אמה? ואולי למבוא• אתמול לדבר אחה, נקעה נפשה מעל אביעזי, ותהי לי? או החנם נתן אדוננו הצדיק, אס הקמיע הזה ל׳, לאמר הוא נתן יחן חנך, בעיני כל רואיך? חדל לך איפוא מהכביל מלים ללא אמה! עמלם: הנה נעל נעמה ומשלחי! הולך שמה, אצא החוצה ואדנרה אחו ואחקלנו, ני יודע הוא את לבב גבירתו ותעלומות"! לא נעלמו ממנו. אנידן: עסה כדבריך! עמרם יצא החולה וידבר עם הנער דבלי!! אחדים וישב הניחה. א נ יד ן: מת הגיד לך? החקלת וידעת שולש דבר? עמרם! לינה פת הלילה ומחל ונודע מ• משננו יצדק נמספעו, ולמי האמת, הלי ואם לך? נרגע ההוא נא מנד עמרם הניחה, ויושט לו מגלת ספל וימהר אדוני הניח ויקמיי ויעמנה נחצנו. ויה׳ ממחלת ויאמר עמלם לאבידן: קומה לעי ונצאה החוצה! ויי!,; בלכתם ברחוב, ותנה מאחד הבתים נשמע קול בנור.ועוגב, קול מרקדים ומזמרים: עמלם שאל במרמה אח איש אחי, העומי בשער הבית, ניאמל מה היום מיומים , י“'■ מה •שישו אנשי הניח ויעלצו בשמחה? "העלם תדע" עגת האיש ,נ׳ היום חתונת נע!,! הבית באה בנייח עם שאהבה נפשה, ותהי לו לאשה? כשמוע אנידן את הדברים האלה י *