Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 26

— 26 — מול עינינו נקשור* ברית אהבה ואישות אלפים ורבבות, מיד אחרי החלה הפעימה הזאת בקרב ירכתי חדרי משכיות הלבב י נוכל לסתרה ולמשרה בהרף עין: מה ועל מה היא — אך האדם הראשון י אשר עמד בדד וגלמוד במינו במרחבי קצות התבל בטרם הברא חוה אם כל חי׳ ולא ראה עור ברית התחתנות ולא שמע עוד מנו׳ וגם האשה אשר עליה יבלה יונת אלם אה בתו מצוא מנוח לכף רגלה, לא היתה ברואה עדן י הוא הוא לא ידע לפתור, כעת התעורר בקרבו חפץ האהבה r מה ועל מה היא הפעימה הזאת אשר כהולם פעם את רוחו הרעישה ׳ ואף בראותו כל חיות הארץ איש איש למינו ברואי תמים רעים — לא מצא עזר — ואולם אחרי הביא ד' אליו את חוה, הנאוה ומעותדת לו כפי מינו — פתאם היה אור במושבות רעיוניו, כי מצאה לה אהבתו מקום מנוה׳ והבין את הפעימה הזאת ׳ אשר לא ידע לפתרה עד הנה, ואמר: זאת הפעם׳ מ ע נין ותפעם רוחו דפרעה ונבוכדנצר׳ ר״ל זאת היתד. הפעימה אשר לא נתנה שינה לעיני ותנומה לעפעפי, ואני ישן ולבי ער, כי עצם מעצמי הנך, ועד הנה היית נעדרת ממני! ועיין אחי על זה כי על מקור הטבע נבנו ועל אשיות תהלוכות הנפש נוסדו אמרי! Bon I. Fischer, össcutl. Lehrer. .המחזה בשבעה ועשרים לירח אדר נשנח חרי״ט, ביום מלאת ל• שני! ושלשים סנה. כאשל ששבח׳ על מטחי, להשיב נשש׳ מהמיח היום ומעצבו! יניע׳, שנחי נדדה ממני, הנומה ערבה מאנה לשמש בנשיה על עשעש׳, והנה שני עננים חנו לשני ומאחרי, ענן עלב וענן נקל, חואל הראשון גדול ונורא למראה, בשחי קצמדו כושוח ההרעלה ומקל חובלים, מקרבו שעשו מימי מצוקוח א־ומוח וסלאוח אין מקפל, חניביו קושה וקערה ונוגה השמש החקדר ממנו, ואה פני השני רק כחסום עיניס ראיח׳, כ׳ הקהל החסיר פניו במעטה עלטה וחשכה עצומה — . ואשאל אח ס׳ שניהם: מ׳ אתם? למה אחס מלגחים ומחרידים את נששי? ויען הראשון ויאמר: היום מלאו לך שבע ושלשים שנים בארן החיים הזאת, אני הגבר ראיתי עניך ועמלן מאן עלה שחר חייך עד הנה, עצמו מקשר הפגעים והנגעים אשר חננוך והקימו לך שען מימינך ומשמאלך בכל אשר שנית — ימי עלומיך אבדו כעשן מאלונה, הטונות רחקו ממך רדפוך בכל אלחותיך צבא המתקוממים יצא לפניך ולא נחנוך לחבק זרועות חכמה והדעת, אשל חשקה נפשך תמיד לתחחופן. נאהלה ולחשות נצלה, והנה אשא אח רגלי, לא תראני עוד עד עולם ולא תשוב נדרך אשל הלכת — . כמעט כלה אח דבליו, מלן> והלך לו, ורעהו נצב לנגדי ופצה אח שפתיו לאמור: הנה נקע ממך דג״ל החיים ולשנת גל״ה חלים פעמיך, זרה הלאה מרוחך כל חפן ושאלה , אל תבקש גדולות ונצורות, רד מהר מהל עצות נפשך אלצה — שא על שכמך מעמקת העתים בלי תלונה, ואל תחמוד לראות את מצפוני. אשל הנאתי אליך לשנים הנאות, כי פני לא יראו — . התיצב על משמרתך וסכה ליום מועד — . אסר הדברים האלה הרימותי קולי ואומר: הלא טיוב׳ לתת ייום זה לבכי׳ לתשובת הייום, ביו ניולדו ביו צוינו ללכת לדחי. ייום הולדת הוא ייום הפות י מגיד מראשית ם^ץי וןתידיות לו חכמו האלה ׳.ישכילו ׳ רבים ישמחו, ירננו דגילו הלא