Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 60

סכר לי אלין איש מוכח! ויפן פכר׳; לא כי, נא אס* אל יודל משכני, וסם נדברה. סתרי נא פש מנשה אל חיל משכנו, ויסגור הדלת נפדו. מה כלתה גשש אש ח סחרי, לדפח מח ידנלו, כ׳ ילך נשים לה, וחנו אח אזנה אל הזלת לשמופ אך הם נלוו דנלו נלי נשמנו קולם. ויהי נלאח סחרי אח סיר משכנו, ויקרא לנפרו משלחו, לאמל: הנא נא מפפמים למנשה ויאכל. כאשר שנ הנמל ונייו קפלה מלאה נשל, ויאמר שחרי אל מנשה "שב אל השלח, ואכול./ ויען מנשה ויאמר: סלילה לי אם אוכל מאומה סר, כי אם אניא הארוחה הזאח, אל אשתי, אשל חסכה ל׳, ונאכלה *חייו. סתרי לן לניתך ושוג מהר! מנשה אסלי! כי חלאה כי נושש אנכי לנא שלח נא לקרוא לי! מנשה שנ הניסה ויאמר לסנה אשתו: חנה הנאת׳ לך מפפמיס קומי ידייוח נששי! ושטי׳ לנך, ואנכי אלכה ואשונה אל תחלי, ולא ארן! ממנו פי שלחו לקרוא לנחן ויצוהו מלינו. — שלומיאל נא החילה. שלומיאל: ,מנשה! הקרוש שלחני לקרוא לך, כי ינל לו אליך!״ מנשה: לנה ונלכה!< ויחי נלכחם ויאמר שלומיאל! לך מנשה והצלח! הנה הוא יושג לניי נחילו, ואיש אין אחו; אנל הדלת שגורה. — ,אל ימול לנך לפי! טל הינל הזה" פנה מנשה ,כי מסגל אנכי." — אחלי! "אמר שלומיאל* נהצליס ה' אח דרכיך וזכרתני אחן וינלת סוג עלי! ,חי נפשי* קלא רעהו .כי אעשה כדנליך ולא אלף עד השינן על כנך, הרפים נאו עד ניח שתלי ויתסלדו. מנשה נא אל שתלי ושלומיאל הלך לניחו. כל אנשי העיר יחדיו, מנעל ועי זקן, מגולחי לאש ואלוני שאה, קהל גדול, נקנצו ונאו נצל קורת נתן העשיר, וימלא ניתו אותם. "האמת נכון הדנר אשל הוגד לנו? שאלו אנשים ינים כאיש אחי* האמנם ראית אח התשני עין נעין, ופה אל פה דנרח עמו? ,כמלך נשנתו על כסא מלכותו ורננות עם יתוכו לרגליו, כן עיה נתן גאון וגובה, ויאמר: ,כן תדנר הזה, אנכי פנים נפנים ראיתיו אן> דנרח׳ עמו" ומאין ידעת בי אליהו התשני הוא האיש הלז? שאל לן אחי. ,שמע שמוע וחיש כלימה פניך לן יהיר! ,ענה נתן" נשנה הענרה נארנעה עשר לתיש האניג, חלתי את פני סתרי, כי יעתיר בעיי אל ס', ויפקח את עיני וראיתי את אליהו המשני, נגואו נליל שמורים בצל קורתי, ויפן ויאמר הקדוש אלי: פרוש כפיך ותתפלל אל ה', וגס אני אעתיר בעדך, ואולי ימלא ה' את תשלחנו ואם לא יעתל לן ה' נשנה הזאת, קוה והאמן לי כי למועד הזה נשנה האחרת, תאומה מיניך ותראינה אותו פנים נפנים. — ליאנון לני נשנה הענלה נליל שמורים לא ראיתיו נעודני על, ורק נחלום נמלאות חליל חזית׳ו עומד לנגדי וינון» אמרים לי לאמר: נשנה האחרת נליל שמורים, לאח תראה אוחי עין נעין, ואז אדבר אתך. — בלבי שמלתי את חדנל הזה, ואת לשוני שמלח׳ מהגיד לאיש מאומה. ויהי נהגיע ליל שמורים הזה, ואוציא כל איש ממירי, ואסגור הדלת בעדי כי אמרתי אין מעצור לאליהו הנניא לנא נצל קולת׳ גם נהסגל הדלת — וזה יהיה לי האוח כי לא שגיתי נלואה. — תוחלתי לא נכזנה, וכאשר אמרתי שפוך חמתן על חגוים וכו' ותשמידם מתחת שמי ה', וסנה איש זקן עומד לשני, וימלא החיל - אורה. חלית אלהיס נשלה פלי, ואפול על פגי אלצה. ויגש אליהו אלי ויאמר: הנה איש אלהים: שתר׳, דנל בקדשו אליך, זה שנה לאמר ן למועד הזה נשנה האחרת תפקחנה עיניך וראית את אליהו בבואו נצל קורתך, וגס אנכי מלאת׳ את דבריו, מיי דבל׳ אלין נחלום בחזיון לילה, ועתה שא עיניך וראית אותי, אן אל חלב להניע אל/_סן תכהנה עיניך מראות! ואשא עיני ואראה, והנה אור פניו כאור החמה שבעתים ועיני — כוכבי אור, שעלות ראשו וזקנו לבנות כלבן כשן1, ובגדיו כנגדי שתלי איש קדוש אשר ׳לנש נימי האג. — קולו כקול ככור נעים, ודנרי קדשו יולדים ננחת אל לג שומעיהם. — כחלון רגעים אחדים הסיבותי פיני ממנו כי יראתי פן יוכו נעולון, כאשל העד העיד אליהו נ׳, ולק אזני היחה פקוחה לקול דבריו אשר הרצה לדבר ני. ככלוחו לדגל ואיננו כי עלה נשערה השמימה, והדלת סגולה כנחמלס. ׳— ,ומה דנל אליך?״ שאלוהו האנשים העופרים עליו "הגי ונשמעה!“ הקשיחם לשאול! ענה נתן נגאוה ,כי אליהו צוח עלי אשל לא