Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 59

ינגונה אפו •ס לשארי,אחיו, .אשל מימיני ומשמאלו, קעני הקימה זרעי התואר. — הגיה ה!ה עשוי, ברב תפארת, סחה׳יס, ושניים, ומשקהו מלמעלה גג ע:(, משוח בפשר ונוצן נאור השמש בהלו עליו, כעץ נחושה קלל. — חלונותיו גגוהוס ולמגות וכנדולס למוהר מלאה הזכוכית,אשר נמשנצוהיהן, למען יחזה יניע כל עונר מל הניס, פנימה, ני העושר חפן להגלוס ולהראוה, והצלחה היא אשה זנונים אשל החשון) פניה לעץ י כל עונל, למען ילאו •פיח, ויחמדוה. לכה קורא! ונבואה הניסה לאח והניעה! החדלים מלאים כל הין יקר ושכיוה חמדה, ואין מקפל לכלי כקן> השטוחים נמו למראה מינים. מנורוס כקן- יופיעו נהרס ומחשן הליל יגיחו. — נחדל הפנימי, יושב אדוני הניח על כקא רם ונשא, ועיניו משועעוח על השלחן, בגיל מגולה. — כעגלון בריא ושמן מאוד, ורגליו ’לאו למאה כובד גויסו, גס הכסא נוע ינוע חחפיו בשבחו עליו ויחשב להשנר; נכל זאח ׳עידון יגידון אנשי נדחו, כי הוא ענה בצומות נפשו מנוער, ולא אבל בעונה מימיו, וכל העם ישמעו ויאמינו, כי רנה — אמונתם — שעלות ראשו וזקנו לננוח כלובן הנגדים אשר הוא לבוש בחס, אנל פניו מאדמים ואפו כנחושת קלל מצחו צר לא רחב, ועיניו הקונבוח בחוריהן לכוח גדולות כעיני הפור, ויחנו עדיהן, כי ננער נעליהן גס הוא מדעת, כבהמות שדי, ואין חנונה נו — מלא רוחב השלחן אשל לפניו קערות כקן> עם מעדנים שונים, עד אפק מקום, וכמעט יכן> ישח חשלחן חתה משאם. — אדוני הניח ראה זאת, וימהר להקל מעליו. הקערות המלאות עדי לגע הורקו, וכרש איש מופת נמלא עד נל• מקום — ויהי למופת. — הנשל עודנו נין שיניו, והנה הדלת נפתח, ואיש זר נפתח. בראשית עמד האיש משתאה ונבון• נקנך שעיפים שונים, אשר לפתע בקרבו השתרגו, וכחלון- רגעים אחדים, קלב אל אמני הניח, דנן■ ויתחנן לו, לאמר: תושיעני איש אלהיס! חגה עניו לס זה שני ימים, כי הלחם אזל מכלינו, ואשתי* שוכנת על ערש דו׳, ונניח אין מאומה להשיג אח נפשה. סתרי, מאין אושיעך? המן הגולן או מן היקב? הנה נא זקנתי, ולא אוכל עוד ללכת. — מנשה . (בלאט) לו אמר הנוכל הזה: הנה נא שמנת׳, ולא אוכל עוד ללכת, בי עתה אמרתי לו: אמת דבלת הפעם! מהאי. ולא אוכל עוד ללכת מעיר לעיר לברך את צאן מרעית׳, ולקחת מנחתם מידם, וברכה עקב ברכה. והמעט אשר יניאו אלי חקידי מעת לעת בבואם להראות פני, נמת נחשב הוא? מנשה. אם אין לאל ידך לתת או לא יחנן לבך לתת מאומה לדל, הואל נא וצוה לנתן העשיר, השומע בקול דברך, דחן לנו מן הנוחר על שלחנו, ימים אחדים, פד חיות אשת• מחליה, סתרי. שומע בקולי? אך שקר הוגד לך! אחת שאלתי מאתו, ולא אנה לתת לי. — שמע והשתומם! חיום מלאה שנה, למיום הובא לנתן מארן רחוקה גביע כקן- מעשה ידי אמן, ונחמד למראה מאוד. ויהי כראותי אותו, ואחמדהו בלבי, ואשאל מאסו למכרו לי,נכקן- מלא, ויען ויאמר נתן אלי, לא אמכרנו גס באלן- כקן-, ואולם אם אתה תפקח את עיני בליל שמורים הנא לקראתנו, וראיתי אח אליהו התשבי, בבואו אל מדרי, לשתות מכוס •ץ הערוך לו, ונתתי את הגביע לך, חנם אין כקן- — ואמנם חרה אפי מאוד, על גונה לנו, וחפן נפשו, היות נלד עינים כמוני, בכל זאת טמנתי את בעקי בחני, מאשר נכקפתי אל הגביע, ובמענה רך השיבותי לו: הקשית לשאול, בני! הן לא כאחד מאתנו, הנך, ובקהל קדושים עדנה לא תתחשב! או הטרם תדע, כי לא יוכל אנוש עפר מן האדמה, וטח עינים, לראות את אליהו הנביא, זולתי אנשי־ קודש, וטהור, עיניס, המה יראוהו עין בעין, ופה אל פה, ידברו עמו, יען כמוהם כמוהו, ולא נופלים המה ממנו; אבל מאשר •קרת בעיני ואהבת עולם אהבתיך, איעצך, העתר אל ה', ואנכי אמלא אח דבריך, והיה אם לא יעתר לך ה' נשנה הזאת, בטח ני, וקוה, כ׳ למועד חזה, נשנה האמרת, שאלתך חנחן לך, ועיניך תראינה, פנים אל פנים, את המנשר הלז, כאשר עיניך רואות אותי היום■ — "אם כן למועד הזה נשנה האחרת, נתן אתן את הגביע לך" ענה הנוכל וקשה הלב הזה ויפן וילך. — קתדי בלה לדני, ופני מנשה צהלו משמן,והחי רוחו, כי נפתח לפניו פתאום פתח תקוה, לצאת מן המיצר למרחב, ומאפלה לאודה, וימהר ויקרב אל סתרי, ויאמר: הוצא כל איש מעלינו כי דנר